אני כותבת כל מה שעולה לי לראש, בלי לברור יותר מדי, לדף לא כואב וזה אימון טוב. אני נמשכת לכתיבה על דברים אפלים, אבל כשנותנים לי ביקורות לפני פרסום אני דואגת לתקן הכל שלא יהיה יותר מדי קיצוני. בשירה אני גולשת לרגשות רכים יותר.
אפשר לומר שהסגנון שלי מיושן, אני מאוד מקפידה לשמור על שפה נקייה ומנסה לתת תחושה של יופי ואסתטיקה רומנטית בכל מצב שאני מתארת. הבעיה שלי היא שזה לפעמים בא על חשבון פואנטה חזקה.

בהתייחסות למה שהקרדינל אמר, אני משתדלת לכתוב כשאני לא בהשפעה של שום דבר חיצוני, לא אמנות אחרת ברקע ולא קפה או יין. אני גם אמנע מעצמי בד"כ לכתוב מתוך רגש חזק, כי אני מאמינה שכשאני כותבת בהשפעה של דבר אחר או עם מוזיקה ברקע אני אתאר דברים באותו הקשר שהקורא עצמו לא יראה, וככה יהיה פער בינו לבין הטקסט והוא לא יוכל להכנס אליו לעומק ולהנות ממנו כמו שצריך.
שמתי לב לאחרונה שדבר שחוזר בכל הטקסטים שלי זה אזכורים חוזרים של הירח, מאז התחלתי להבחין שלכל כותב יש את התבנית החוזרת שלו שמתקשרת למקום שהוא הכי מתחבר אליו ריגשית מחיי היום יום שלו. גם לכם יש כזאת?

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.