גיל גורדון, עמיתי, ואני - לא כל כך ביחסים טובים, על רקע הערכות שונות שיש לנו לגבי חשיבותה של עובדה ספציפית הקשורה להסטוריה של א"י. נעזוב זה. יחד עם זאת - המאמר שלו נהדר, עשיר בידע ורב תובנות.

גיל עושה במאמרו ניתוח שבו הוא מוכיח, להערכתי - מעבר לכל ויכוח - כי המאבק בין הרעפים לכיפות איננו, ומעולם לא היה בעל אופי תרבותי. עוד לא יבש הדיו על המשפט הקודם, ואני כבר ממהר שלא להסכים לו: לא יכול להיות! סתם, בלי עובדות לצידי, בלי ניתוחים הסטוריים, אני קובע כי לא ייתכן שויכוח כה מהותי היה ללא היבט תרבותי.

אנסה להסביר את התזה "התרבותית" (אך הבלתי מדעית):

בארץ ישראל המתחדשת, החל משנות השבעים של המאה התשע-עשרה, התקיימו שתי מגמות סותרות: מגמת ההיטמעות ומגמת האירופיזציה. קונראד שיק, למשל, הביא לא"י את הידע האמנותי/תרבותי והטכנולוגי של אירופה, אך חיפש דרכים לשלב ולהטמיע אותו בנוף הארצישראלי. בני תקופתו - הרוזן דה פיילה, והאדריכל הרוסי אפינגר בזו למקומיות, ורצו "אירופה".

העולים החדשים של העליה הראשונה רצו אירופה, הותיקים (ילין, סלומון ואחרים) רצו להיטמע (ואף קראו לזה, בהיבט אחר - "התעתמנות"). בעליה השניה זה התהפך: החלוצים, העולים החדשים, רצו מאד להיטמע, והותיקים רצו לנגן בפסנתר ולדבר צרפתית. בתקופה הזו הויכוח גלש גם לכתביהם של הארכיטקטים: ברואלד, ברסקי, שץ - כתבו והפגינו בעד היטמעות. התל אביבים, ברובם, היו בעד אירופה. הגדיל בזה האדון וייס, שבנה "מקומי" והטיף ל"אירופי".

אני שב ומדגיש - זו לא אמת הסטורית צרופה, אלא מיתוס.