ב"ה תמוז תשס"ט

בושם רוחני לכבוד שבת קדש פרשת חקת

מצוות פרה אדומה

במדרש רבה פרשה י"ט אות ד על הפסוק "ויקחו אליך פרה אדומה", אומרים חז"ל "אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר- חוקה"

גדולי חכמי התורה תמהו עליה, ובראשם שלמה המלך, החכם מכל אדם, שהודה ואמר: "אמרתי אחכמה, והיא (מצוות פרה אדומה) רחוקה ממני", שביקש לעמוד על טעם פרה אך לא עלה בידו.

הסיבה לתמיהה היא הפרדוקס הטמון במהותה של המצווה שבעוד שפרה זו מטהרת בהזיית אפרה את הטמאים, הרי טימאה את כל הכוהנים הטהורים שהתעסקו בהכנתה למצוות הטהרה משמע שבאפר פרה אדומה טמונים בו זמנית כוחות המנוגדים בתכלית!

אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזירתי! דכתיב: 'זאת חוקת התורה'" - כלומר, אין המת מטמא בעצמיותו ואין סגולת המים לטהר אלא האדם בציותו למצווה הוא המעניק לה את הסגולה הזאת! האדם במחשבתו ובמעשיו יוצר את הטומאה או את הקדושה, בציותו לחוק האלוקי או במרידה בו מעניק הוא ערך למציאות חייו או הופכה לחסרת משמעות.

י ר י ד ה צ ו ר ך ע ל י ה

המדרש מסתיים "תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל"

מעיר ה"שפת אמת" הרי במציאות פרה קודמת לעגל?

מובא גמ' (עבודה זרה ע"ב) "לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" מבאר ה"שפת אמת" שהמטרה היתה לא רק להורות דרך תשובה אלא ליצור את האפשרות שאדם חוטא יוכל ע"י חזרה בתשובה לעלות לדרגה גבוהה יותר. "חטא העגל" לא היה בבחינת "דיעבד" אלא היה בו פן של לכתחילה, ליצור סיטואציה שבעקבותיה תבוא תשובה שתזניק את עם ישראל לדרגה גבוהה יותר. אם כן הפרה בעצם קודמת לעגל, רק שבשביל ליצור פרה-טהרה, תיקון, היו צריכים ליצור עגל-חטא.

חז"ל מונים בסך הכול תשע פרות שנשרפו כדי להכין מהן אפר לטיהור, הראשונה היא הפרה האדומה שנשרפה בימי משה, על ידי אלעזר, סגנו של הכהן הגדול, אחת עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית השני. כאשר את העשירית אומר הרמב"ם:"יעשה המלך המשיח, במהרה יגלה . בתוך מדרשנו מובא "דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא". בעתיד בעזה"י נזכה כולנו להגיע לדרגות גבוהות בלי הצורך לעבור משברים וירידות לצורך עליה.

באר מרים

"נאמר במסכת אבות ה (הפרק שנקרא בשבת זו) "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן, פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.( ויש אומרים, אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה) שלושת הדברים הראשונים המופיעים במשנה זאת שייכים לשלושת הפרשיות בהן אנו נמצאים כעת: פי הארץ לפרשת קרח, פי הבאר לפרשת חקת שהיא פרשתנו השבוע ופי האתון שייך לפרשת בלעם. נאמר בפרשה (כ' א-ב) "ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם: ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן:"

מפסוק זה ניתן ללמוד אודות העיתוי שלו. מדכתיב "כל העדה" לומדים אנחנו שמות מרים היה אחרי תום "העדה הרעה" אשר עליה נגזר "במדבר הזה יתמו ושם ימותו". כל העדה, כותב רש"י, "עדה השלמה שכבר מתו במדבר, ואלו פרשו לחיים". שלא נחשוב, שמפני גזרת המרגלים מתה מרים, אלא גם היא היתה שייכת לאלו שפרשו לחיים (שאין משמעות הביטוי שלא ימותו לעולם אלא שיש להם חלק לעולם הבא , כמובא בסנהדרין פרק י' משנה ג').

הרי שבלי התראה דלגה כאן התורה על משך ארבעים שנה (=שנות דור) שעשו בני ישראל במדבר, שנים שמלבד פירוט המסעות אין אנו יודעים עליהן כלום.











היות והבאר היה מתהלך עם ישראל במדבר בזכותה של מרים , נסתם פי הבאר כשהיא מתה ולכן "לא היה מים לעדה", וכפי שמביא רש"י: "מכאן שכל מ' שנה היה להם הבאר בזכות מרים." מן התלונות אשר נגרמו ע"י סתימת פי הבאר וחסרון המים אנו לומדים שלא השתנתה כמותית-צורת העם במשך כל אותה התקופה.





נבאר ,מה טיבו ומה טבעו של פי הבאר שאינו ככל הנסים האחרים המתרחשים בעולם אלא שייך כביכול לסדר מציאות מיוחד הנקרא "דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות".

אנו מבינים דרך כלל ביטוי זה כבא לומר שנבראו "ברגע האחרון". אבל לאמיתו של דבר, מבחינת ד' היודע לכוון את העיתים כחוט השערה כפי שכתוב אחד אומר "בחצות הלילה" כשד' דיבר ומשה אמר "כחצות הלילה" "קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה". אם כן מבחינת ד' אין כביכול שום הבדל בין מה שנברא ביום הששי בו ביום לבין מה שנברא בין השמשות.

אבל לגבי האדם, בין השמשות הוא בבחינת ספק יום ספק לילה, ולכן דברים אלו שייכים גם לבחינת העולם הזה, עולם הטבע אשר כמנהגו נוהג על פי חוקות שמים וארץ התלויים בברית יומם ולילה, וגם לבחינת מעין העולם הבא, את שבת המלכה". הם שייכים לעולם הניסי המתגלה בטבע, בין אם יהיה זה כתופעה חד- פעמית כפי הארץ או פי האתון, או ממושכת כפי הבאר או המן או אפילו מתמדת כמו המטה והלוחות, הכתב והמכתב.

פי הבאר אשר ממנו שואבים מים חיים מהם ישקו הרועים את צאן מרעיתם הוא אחת הבחינות דרכן מתגלה התורה בעולם, היא הבחינה הנשית של התורה של אשת חיל אשר תורת חסד על לשונה, המים המתוקים הממתיקים את הדינים הקשים.



ולכן ברגע שנעלמה הבאר, כשחזון העולם הבא נסתם כביכול ממציאות העולם הזה,הרי הוא הופך להיות עולם ללא טעם וללא משמעות. ומכיוון שכך החלה מבוכה רבה בעם ישראל ואיתה הגיעו התלונות.

חטא מי מריבה

הרבה תשובות הוצעו לשאלה מהו חטאם של משה ואהרון בחטא מי מריבה. אולי אפשר להציע פירוש שונה. נאמר (פרק כ' פסוק ג'): "וירב העם עם משה ויאמרו לו: לו גוענו בגוע אחינו לפני ה' ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו". גם כאן מודגש בתורה שבני ישראל מאשימים את משה ואהרון בהחלטה ללכת למדבר על דעת עצמם, ולא על פי ציווי של הקב"ה.

אומר ה' למשה פרק כ' פסוק ח' "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו...". איזה מטה מצוה הקב"ה על משה לקחת? יש שתי אפשרויות: א. המטה שמשה עשה בו את המופתים במצרים, ב. המטה של אהרון שפרח והקב"ה ציוה לשים אותו באהל מועד לזכרון (פרשת קורח). מפסוק ט' משמע כצד ב' "ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו". הקב"ה ציוה על משה להוציא את מטה אהרון שהיה באוהל מועד, המטה שמטרתו היתה לזכרון, למנוע את תלונות בני ישראל על משה ואהרון שהם עושים מדעת עצמם. ופריחת מטה אהרון היתה ראיה שהבחירה באהרון נעשתה על פי ה' ולא מהחלטה עצמית של משה. הקב"ה צפה שהמטה ירגיע את תלונות בני ישראל ויקבלו שמשה ואהרון עושים בציוויו של ה' וגם עכשו המצב של חוסר מים במדבר הוא על פי ה'. ובנוסף אומר ה' למשה ואהרון דברו אל הסלע ויתן מימיו. ואולם משה אינו עושה על פי ציוויו של ה' אלא מכה על הסלע במטה פעמיים, ובזה אבד קידוש ה'.

המטרה היתה שהעם יחזור בו מהתלונה מתוך הזכרון של פריחת מטה אהרון שהעם קיבל אותו. ואולם משה הפך את המטה למטה שבאמצעותו עושים ניסים (כמו בספר שמות פרק י"ז המטה אשר היכה בו את היאור במכות מצרים) ששם נצטוה משה להכות בצור ויצאו מים.

ובכך המטה איבד את המטרה שלשמו הוא הושאר באוהל מועד לאות ולזכרון כדי שבני ישראל יפסיקו להתלונן על משה ואהרון, ולהאמין שהם שליחיו של הקב"ה. ואולי זו הסיבה שהם נענשו שלא להכנס לארץ. כי הם איבדו את האפשרות לחזק בעם את האמונה שהם מנהיגים אותו על פי ציווי ה' ולא על פי החלטות שלהם, וה' הולך עמהם בכל צעד ושעל.

נקודות לחיזוק...

בחופש אני עובד מאהבה

מקובל לראות את החופש כהפסקה בין שנת לימודים אחת לחברתה, כשהעיקר הוא שנת הלימודים ומכיון שאי אפשר להחזיק מעמד בלחץ המתמיד של הלימודים יש מידי פעם חופשים. אבל אפשר לראות זאת גם בצורה ההפוכה..

חטא משה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב ורבו בו הפרושים השונים רש"י פירש (בפסוקים יא יב) "מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע - ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה."

הרמב"ן במקום מקשה על רש"י כמה קושיות ומוסיף: "ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע." כלומר שגם בהכאה על הסלע יש נס כשיוצאים ממנו מים.

האר"י כותב שאמנם מצד עוצמת הנס אין הבדל בין דיבור להכאה אבל מבחינה חינוכית יש הבדל. ולעם שנכנס לארץ ישראל צריך להשתמש בדבור ולא בהכאה.

לא ניכנס כאן לסוגיה המורכבת של "ענישה וחינוך" נאמר רק שיש חינוך מאהבה ויש חינוך מיראה. אפשר לומר שהחינוך בשנת הלימודים היא בבחינת חינוך מיראה, יש מסגרת וצריך לשמור על המסגרת. החשיבות של מסגרת קבועה היא רבה אצל כל אדם וק"ו אצל צעירים. הידיעה מתי לומדים מתי מתפללים כיצד מתנהגים וכו'.

הרב קוק זצ"ל ב"עולת ראיה" כותב בכמה מקומות על החשיבות של הסדר הקבוע.אך ודאי שיש לפעמים צורך לצאת מהמסגרת.

מקובל לראות את החופש כהפסקה בין שנ"ל אחת לחברתה, כשהעיקר הוא שנת הלימודים ומכיון שא"א להחזיק מעמד בלחץ המתמיד של הלימודים יש מידי פעם חופשים. אבל אפשר לראות זאת גם בצורה ההפוכה שהזמן שבו אני נמצא במסגרת הזמן של עבודת ה' מיראה הוא כהכנה לחופש שבו אני עובד את ה' מאהבה , לא כי אני מוכרח לא בשביל הציון לא מיראת העונש. אלא בחופש אני מתפלל ולומד ועוסק במעשי חסד כי אני רוצה כי אני אוהב כי אני מכיר בערך הדבר.

אם כן, יוצא שעבודת החינוך של כל השנה בא לידי מבחן בזמן שיש לנוער את זכות הבחירה. ואולי לזה רמז האר"י שבארץ ישראל עיקר העבודה צריכה להיות באהבה ולכן משה היה צריך לדבר אל הסלע ולא להכות שזה בבחינת יראה.

yoli80@walla.com

שבת שלום ומבורך אבות פרק ה' ליקט וערך יוסי ליבנה 054-8010234

ל ע י ל ו י נ ש מ ת

נ י ס י ם ב ן ש מ ו א ל א ב ר ה ם ב ן ח י י ם

י ר ח מ י א ל מ א י ר ב ן ש ל מ ה ש ר ג א

ת . נ . צ . ב . ה .