https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...01/11204675.pdf

מעטים מול רבים

סא"ל אמיר ברעם טוען שיש הרבה מה ללמוד מ"שערי האש" ● הקרב המתואר בו אמנם התרחש לפני 2,484 שנה, אך הערכים העולים ממנו רלוונטיים גם כיום

ספרו האפי של סטיבן פרספילד, "שערי האש" (הוצאת מעריב), על קרב במעבר ההרים הצר של תרמופילי, אל מול חוף ימה המזרחי של יוון, בקיץ של 480 לפנה"ס, הוא סיפור על אומץ לב, מנהיגות וטקטיקה.
כוח מיוחד, שמנה 300 לוחמים, נשלח אל עומק השטח לקראת האויב, מאות קילומטרים מעיר המדינה, כדי לעכב את הצבא הפרסי הענק במעבר הצר.
לפעולה הטקטית המעכבת, כמו גם לגילויי האחווה והגבורה, שסיפורם נישא לאורכה ולרוחבה של יוון, היתה השפעה אסטרטגית. העם היווני המפולג השכיל להתגבר על מחלוקות ומדון, ולאחד את ערי המדינה לכוח מגן אחד, שקם להכות ולהילחם בצבא הפרסי הפולש.
הקרב התרחש באמצע אוגוסט של 480 לפנה"ס, כשכסרכסס (אחשוורוש ה-1, בנו של דרויש), הגיע למעבר תרמופילי. כסרכסס לווה ב-70 אלף מטובי לוחמיו – כולל יחידת המשמר של "בני האלמוות" (שנקראה כך, משום שכאשר אחד החיילים נהרג, מיד מונה לו מחליף). מולו התייצבו 6,000 יוונים.
על מנת להתגבר על יחס הכוחות הגרוע, בנו היוונים במרכז המעבר קיר סלעים, שהצר אותו לפתח של 15 מטרים בלבד. כך, נמנע מהפלנקס הפרסי הענק להתפרס ולהביא לידי ביטוי את מלוא עוצמתו. המלך הפרסי לא האמין שכוח כה קטן יעז להתנגד לצבאו האדיר, ולכן הקציב ליוונים חמישה ימים בכדי למסור את כלי נשקם. משסירב המלך הספרטני לדרישה ("שיבוא לקחת את כלי הנשק בעצמו"), שלח כסרכסס את חייליו, גל אחר גל, אל תוך הקרב. ואולם אלה נבלמו על-ידי היוונים, שנשענו להגנתם על ההר ועל הים.
הפרסים החמושים בחיצים ובחניתות קצרות, לא יכלו לרומחים הארוכים של ההופליטים היוונים המאומנים היטב. הקרב ארך שלושה ימים. ביומיים הראשונים היו אלה 6,000 יוונים שנלחמו עם הספרטנים, אבל לאחר היום השני הסגירו מורי דרך את דבר קיומו של שביל עזים מאגף לפרסים, שאיפשר לכסרכסס להקיף את המעבר ולהופיע מול היוונים בעורפם.
משנודע הדבר לליאונידס, המלך הספרטני, הוא שיחרר את הלוחמים שאינם ממוצא ספרטני, וניצב בראש 300 לוחמיו ליום קרב אחרון אל מול "בני האלמוות".
ההיסטוריון היווני, הרודוטוס, מספר על מהלך הקרב האחרון, כי גם כאשר נותרו רק ספרטנים בודים ללא כלי נשק ומגינים, הם המשיכו להילחם באבנים ובמקלות, "בשיניים ובידיים חשופות", עד אשר נהרג האחרון שבהם.
במעבר תרמופילי הוצבה אבן – הקיימת עד היום – ועליה חקוק המשפט:
"הו עובר אורח. לך הגד לספרטנים, כי כאן אנו שוכבים נאמנים לחוקיהם".
אם נתעלם מהנוקשות ומהקנאות ומהנוקשות שאפיינה את דרך החיים הספרטנית בכלל, ונתמקד בהיבטים הצבאיים והפיקודיים בלבד – הרי שלפנינו ספר מרתק העוסק בתפקידו של המפקד בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים, ורגש הבושה שצריך להיות חזק מפחד המוות.
הנה, לדוגמה, התדריך האחרון שנתן ליאונידס לקציניו, לפני היציאה לקרב (עמוד 229): "אתם המפקדים, אנשיכם נושאים את עיניהם אליכם כדי לפעול על-פי הדוגמה שתיתנו להם. אל לקצינים להתבודד או להיות רק בחברת הקצינים האחרים, אתם צריכים להיות עם אנשיכם יומם וליל. הניחו להם לראותכם ולראות שאינכם יראים. כאשר יש עבודה לעשותה – הכניסו את ידיכם ראשונים, שאר האנשים יבואו בעקבותיכם. כמה מכם, אני רואה, הקימו לעצמם אוהלים. הפילו אותם מיד. כולנו נישן כפי שאני ישן, בחוץ. העסיקו את אנשיכם, אם אין עבודה לעשותה – תמציאו אותה. אם לחיילים יש זמן לפטפט, פטפוטם הולך לפחד. פעילות, לעומת זאת, מגבירה את התיאבון לפעילות נוספת. הקפידו בכל עת על משמעת קרבית. אסור לאף אחד להתפנות לצרכיו הטבעיים ללא החנית והמגן שלו.
זכרו שכלי הנשק המאיימים ביותר של הפרסי, חיל הפרשים שלו והמוני הקשתים והקלעים, הופכים להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע".
סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי, הוא סיפור מופת על מנהיגות צבאית וטקטיקה. על כן, נכון למצוא לו מקום של כבוד בארון הספרים של כל מפקד שדה בצה"ל.
(לקוח מתוך עיתון "במחנה", נובמבר 2004, עמוד 12)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)