ועוד אחד:

ניו יורק, אמריקה, יום רביעי

מכתבך, זה שנכתב, לפי דבריך, בתנופת יד מהירה, והיה יפה באמת, נתקבל לפני יומים. שמחתי שקבלת סוף סוף את הבבה ששלחתי לך.

אצלנו באמריקה אין הרבה חדשות. קרה לנו אסון קטן: חבקוק ומוסטפה, שני דגי הזהב שלנו, מתו מיתת פתע. אין אנו יודעים את הסיבה, אבל אני חושד בהם שאכלו יותר מדי, וזה הזיק להם. הם היו זללנים עצומים, ופטפטנים גדולים. תמיד היו מדברים דברי רכילות על הקרובים שלהם. אינני אוהב דגים רכלנים.

בקצור, עשינו להם לויה והשלכנו אותם בכבוד גדול אל הנהר, כי חשבנו שזוהי טפשות לקבר דגים ביבשה. נגנו לכבודם רקויאם (רקויאם זה מנגינה שמנגנים לזכר המתים), וכשחזרנו הביתה מצאנו את הצואה שהם השאירו. היא היתה כתובה על שבעה דפים של מים, ואנחנו לא הבנו את השפה, אבל נדמה לשי שהם השאירו לנו בירשה שלוש בועות אויר וצדף אחד קטן. מילא. מובן שהצטערנו, אך בחוץ היה יפה כל כך,השמים היו כחולים, רוח קלה נשבה, והיה חמים - החלטנו לצאת לטיל. הלכנו אל החרשה הגדולה (כאן קוראים לה סנטשרח פרק) וישבנו על שפת האגם. במרחק ראינו ברוזים שטים על המים. קראנו לאחד מהם, והוא התקרב אלינו. שאלנו אותו לשמו, והוא התאדם קצת וענה, "סמי פוטיאל." (הברוזים אינם יודעים לבטא את האות שין.)

אמרתי לו, "סלום פוטיץ נה נסמע באגם?"

והוא ענה, "אתה יודע מה? אני אוהב סכריות על מקל. אבל בלי המקל."

אמרתי לו, "זה מענין. גם אני."

הוא התגרד מתחת לכנפו ואמר, "מה גם אני?"

ראיתי שהוא מתחיל להיתחכם אתי, ורציתי למרט אחדות מנוצותיו, אך הוא היה זהיר ושט הרחק ממני, וחוץ מזה, רקפת אמרה שלא כדאי - הוא ישחה ויספר לאמו - ואז - אוי ואבוי...