"רבותיי, זו הייתה המכה האחרונה" חייך יאיר ופתח בקבוק שמפניה לקול תרועות חבריו. על מסכי המחשב בדירה הקטנה בחיפה רצו העברות כספים מחשבונות בשוויץ לחשבונות שלהם, אחת הגנבות הדיגיטליות הגדולות ביותר בהיסטוריה הבנקאית.
"אז מה אתם הולכים לעשות עם הכסף?" שאל תום בעוד יאיר חילק את השמפניה.
רן היה הראשון להשיב- "שתי מילים: אחוזה בקריביים. מעכשיו רק שמש, קוקטיילים ובחורות יפות" חייך והניף את הכוס.
"אמן לזה" הכריז גיל וכוס נשקה לכוס לציון סיום עבודה ארוכה וקשה. "אני חושב שהדבר הראשון שאעשה איתו הוא לנסוע לנופש של כמה ימים באיזו ספא. הגב שלי הורג אותי" מישש בכאב. בשלושת הימים האחרונים אף אחד מהם לא ישן, בכדי להשלים את הפריצה למערכת האבטחה; עצם גילוי "אזור החולשה" במערכת לקח להם שלוש שנים, מאז הניסוי המטורף של יאיר בטכניון בזמן סיום התואר במחשבים.
"אתם חושבים שיש סיכוי שהם יעלו עלינו?". תום היה מודאג מהעניין הזה מתחילת המבצע. בתור בנו של קצין משטרה ונכד למפכ"ל משטרה הוא חש אימה מעצם הרעיון שיעצרו אותו. אמו אולי תסלח לו, אך אביו...
"לא, אין סיכוי" קטע אותו יאיר. הוא דרבן את החבורה מתחילתה והיווה מקור לביטחון העצמי של חבריו. "השתמשנו בכל אמצעי..." הכדור חדר דרך החלון ופילח את רגלו בשבריר שנייה. המחזה היה כה מפתיע שהם קפאו במקומם והשתתקו; אפילו יאיר ישב נדהם ובהה בחור האדום שנהפך לכתם.
דלת הכניסה חרקה וגבר בחליפה שחורה נכנס לסלון, התיישב על כיסא פנוי ומזג לעצמו מעט שמפניה. הוא הסיר את משקפי השמש, הצית סיגריה ובמשך כמה שניות הפריח טבעות עשן.
"מי אתה?" שאל חלושות גיל. תום עדיין היה קפוא ורן קם להביא מן המטבח מגבת עם מים ואת האקדח ששמר על אחד המדפים. הגבר הניח על השולחן מולו אקדח וסימן בידו לרן להתיישב. הוא ציית.
"טוב" פלט וזרק לעברם תחבושת. "תהדקו את התחבושת על הרגל שלו, כדי שהדימום יפסיק." הוא בהה בתקרה והפריח טבעות עשן בהמתנה לסיום החבישה. "מי אתה?" שאל שוב גיל, הפעם בקול קצת יותר חזק. הזר השיב בנקישה על השעון ונראה מנותק מכל שהתרחש סביב. טבעות העשן ריחפו להן באוויר ומעל יאיר שהעווה פרצופו בכאב כשחבריו חבשו את רגלו.
"סיימתם?" הוא התבונן בתחבושת. "חבישה טובה, אני שמח שאתם זוכרים את ההכשרה הצה"לית" חייך לעברם. "אולם לא הגעתי לכאן בשביל לבדוק את כישורי החבישה שלכם, כפי שלבטח ניחשתם". בצעדים איטיים התקרב לאחת מעמדות המחשב. "אני בשביל זה" הצביע על המסך שהציג את העברת הכספים שהתרחשה.
"טוב, ברור שאתה לא מהמשטרה" ציין יאיר בשביל להרגיע את תום, שעם כל מילה של האורח איבד את צבעו.
"כן, גם זה ברור." הנהן הזר בהסכמה. "אני מייצג את הגופים מהם אתם גונבים, גופים שיעדיפו לא לערב את המשטרה בכל העניין הזה." יאיר ורן הבינו במה מדובר, אך לגיל הייתה בעיה בקריאה בין השורות-
"הבנק?" שאל.
"לא, לא הבנק. האנשים שמחזיקים חשבונות בבנק."
"רק רגע, אז אם הם מחזיקים חשבונות בבנק והם לא רוצים לערב משטרה, אז מה הם כן מתכוונים לעשות?" חרדה נכנסה לקולו.
"לא, לא, אל תדאג", טפח על כתפו, "לרצוח ולהעלים את הגופות שלכם יהיה יקר מדי ואני בטוח שאתם לא תרצו שאבזבז את כסף בצורה כזו, נכון?", הם הנהנו, "לכן אני מציע לכם אפשרות אחרת- העבירו את כל הכספים לחשבונות האלה", הוא הגיש ליאיר פתק, "וכולנו נוכל להמשיך את חיינו."
ההצעה נראתה מפתה, אולם "כיצד נדע שלא תהרוג אותנו אחרי שנבצע את העברה?". העניין לא נראה לרן הגיוני: למה רוצח שכיר בשביל חבורת עשירים יחסוך כסף?.
"אתם לא." חייך הזר והרים את האקדח מן השולחן. "יש לכם 10 דקות".
"עשר דקות?!" הזדעק גיל. הזר הקיש על שעונו וחזר להפריח טבעות באוויר. "לעזאזל" לחש והחבורה החלה בהזרמת הכספים מהחשבונות שלהם לחדשים.

10 דקות מאוחר יותר ההעברה הסתיימה: 250 מיליון דולר הועברו דרך מס' בנקים וחשבונות, כאב ראש בשביל כל כוח משטרתי שירצה לעקוב אחריהם.
הטלפון של הזר צלצל, הוא החליף כמה מילים וניתק. "הבנק אישר את העברת הכספים." הוא הרים את יאיר. "בשביל להבטיח ששיתוף הפעולה יימשך, אני אקח את החבר שלכם עד שאוכל לנעול את החשבונות. אם תנסו לעשות משהו..." הוא כיוון את האקדח לראשו.
החבורה הנהנה, משותקת למראה מנהיגה שנתפס בשבי. יאיר והזר יצאו למסדרון ונעלמו בתוך המעלית. על אף השלט שאסר עישון, השניים הציתו סיגרים לרגל הניצחון.
"ראית את הפרצוף שלהם?". אלירן כמעט והתפקע מצחוק.
"ראיתי. הם לא ציפו לזה" יאיר גלגל את הסיגר בין אצבעותיו, הכאב מהירייה עדיין הציק לו. "כל הכספים הועברו?" הם יצאו למבואה שהייתה בשעה זו של הלילה ריקה מן אדם. כך גם הרחוב.
"כן", אלירן נעצר מאחוריו, "אולם נותרה עוד פעולה אחת אחרונה." יאיר לא הספיק להסתובב כשלחץ על ההדק. שתי יריות לחזה פילחו את הלב והריאה השמאלית. "אל תגיד לי שאתה מופתע", השיב אלירן למבט התדהמה של יאיר, "בפשעים מן הסוג שלנו אתה חייב להצטייר כמישהו חשוב אחרת... טוב, אני מניח שאתה כבר יודע" הוא זרק את האקדח לידו ונכנס למכונית שהמתינה לו.
בשביל אלירן זו הייתה רק עוד עבודה אחת, עוד רמאות בשביל כסף; בשביל יאיר זו הייתה הראשונה והאחרונה, עבודה שהחלה בחמדנות והסתיימה בגללה. לחוסר מזלו אלירן היה השועל והוא החמור.