במשך 18 שנות חיי הראשונות, הייתי עסוקה בעיקר בשירה ובריקוד. סימן ההיכר שלי היה בגד גוף ומיקרופון, וכולם היו בטוחים שאני אתגייס ללהקה צבאית. תאר לעצמך מה הייתה התגובה של הסביבה שלי לזה שבחרתי לשים על עצמי נשק, להתחייב לעוד שנה {זה כבר יוצא שנתיים וארבע עם הקבע} במקום לפצוח בקריירה, לזחול, להזיע ולא לצאת הביתה יותר מדי- כן, כולם היו בשוק.

ההורים שלי היו שמחים על ההחלטה, והרבה חברים פרגנו למרות ההפתעה מהבחירה, אבל לא היו חסרים אנשים בחברה הקרובה ובמשפחה שאמרו לי שאני הולכת להיות כלבת שמירות, שאני עושה טעות, שזה לא לבנות, ובמיוחד לא לבנות כמוני {שהן ממש בנות}, אבל בסופו של דבר זה לא היה משנה בכלל, כי אני רציתי לעשות שירות משמעותי לפני שאני מתחילה את החיים שלי. אני רציתי להרוויח את הבית שלי- את האזרחות שלי במדינה הזאת, ושום דעה קדומה לא השפיעה עלי ברגע שהחלטתי.

היום, אני בת-אל "הלוחמת המזמרת". אפשר לשיר אתי שירים, אבל שלא תעיז להתעסק אתי

אותם אנשים שאמרו קודם שאני עושה טעות, מספרים למכרים שלהם על זאתי שהם מכירים שהיא קצינה לוחמת במערכת הנשק חץ, המערכת הראשונה בעולם ליירוט טילים, מערכת מבצעית שמגנה על המדינה מהאיום הקיומי הכי משמעותי, שכל הכבוד לה ושהיא עושה שירות נפלא.

כשאני הולכת ברחוב עם מדים, דרגות, נעליים גבוהות ונשק, אני יודעת שאני שונה, שאני מיוחדת, שאנשים מסתכלים עלי ורואים שאני בחרתי לתת מעצמי יותר וזה עושה לי טוב.

בנות יקרות, הדרך הנכונה היא הדרך בה תבחרו ללכת, אל תתנו לאף אחד להוריד לכן את המוטיבציה בגלל צרות עין. להיות לוחמת בצ"הל זו זכות אדירה. וסוף סוף נותנים לנו כמו שצריך, אז למה לא?