בשיא החום, בשיא גל האלימות ששטף אותנו בקיץ הרע הזה, רם גלבוע הצטרף למשמרות הלילה של משטרת מחוז תל אביב. ובזמן שהפושעים עשו בערך את מה שהוא ציפה מהם לעשות, החבר'ה במדים לא התנהגו בכלל כמו הערסים עם התגים שהם אמורים להיות | צילומים: אייל טואג רם גלבוע / צילום: אייל טואג פורסם: 11.09.09, 14:28

סוף אוגוסט והאלימות בכותרות. אריק קרפ נרצח לפני שבועיים, והכתבות והדעות בתקשורת מתארות משטרה חסרת אונים, מלאה בשוטרים חסרי יכולת להתמודד עם העבריינים החדשים. כמעט בלי ששמנו לב, פתאום נדמה שהפושעים מנצחים: מקרים כמו זה של קרפ, שהוכה למוות בטיילת אחרי שהעז להגן על בתו מהתעלקות של חבורת זבלים, מתכנתים אותנו להפסיק להעיר לאודיופילים להנמיך את הטראנס, או לדרוש מחובבי טיולים להימנע מלדרוס את התינוקת שלנו בחוף הים.

אולי אתם יותר אמיצים או טיפשים ממני, אבל רובנו שותקים מול חוצפה של עבריין. שותקים ואז עוזבים, מוותרים לאט לאט על חלקי עיר שלמים כמו מתחם יד חרוצים בלילה, או התחנה המרכזית הישנה, ואפילו אזורים בטיילת. בקצב הזה לא יעבור הרבה זמן עד שהכבישים יהיו שייכים לב.מ.וו השחורות, החופים לג'יפים והמועדונים לערסים. אולי הם כבר שייכים. ובמצב הזה, אם המשטרה שלנו אכן חלשה כפי שמצטייר מדיווחי הרציחות ומקרי השוד - אם השוטרים שלה באמת מבוהלים כפי שטוענים מאמרי הדעה - אז אנחנו אלה שנדפקו.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/2169768/police1_wa.jpg]



כמה ימים אחרי הרצח של קרפ, כשהפרצופים של החשודים שנעצרו ליכלכו את מסך הטלוויזיה, החלטתי להצטרף למאבק בפשיעה למשך כמה לילות. דוברות מחוז תל אביב אישרה לי להתלוות לשוטרי השטח של שניים מהמרחבים הקשים והמסובכים ביותר במחוז, יפתח וירקון. הראשון אחראי לכמה מהקילומטרים הדפוקים ביותר בארץ, של יפו ודרום תל אביב. השני חולש על שטח ענק שכולל בין היתר את אלנבי, הטיילת והנמל. את הלילות ביליתי עם סיירים, יס"מניקים ובלשים, כך שלא התרשמתי מהחוקרים ומשוטרי המטה. במסגרת מה שכן חוויתי, אפשר להגיד שחזרתי קצת יותר אופטימי או קצת פחות מיואש. ובכל מקרה, עם תיקונים ועדכונים לגבי כמה דעות שגורות על נציגי החוק. נגיד:


1) אין מספיק שוטרים
זה נכון ולא נכון. אם סופרים למשל את כוח האדם במשמרת הלילה של מרחב יפתח, שמורכב משוטרים, מתנדבים במדים ושח"מיסטים (חיילים שמשרתים שירות חובה כשוטרים במשטרה הכחולה), מגיעים למספר סביר של אוכפי חוק ברחובות. רק מה, לפחות חצי מהכוח הם המתנדבים והשח"מיסטים, שגם המעולים שבהם לא יכולים להחליף שוטר אמיתי באירועים מסוימים. הפחות מוצלחים מתפקדים למעשה כדחלילים שנועדו ליצור רושם כוזב של כוח אדם רב ברחובות; זה לא שונה כל כך מניידות הקרטון וממצלמות הדמה שנועדו לגרום לנו להוריד את הרגל מהגז.

יהודה בית און, קצין משמרת הלילה של סיור יפתח בלילה שבילינו איתם, הסביר לי שהחוסר הוא בכוח אדם קבוע. "יש כמה שח"מיסטים מצוינים, אבל יש בעיה עם שוטר־ילד בסביבה קשה. החשודים ישר קולטים אותו ולא סופרים אותו".

ויש עוד בעיה עקיפה של כוח אדם, שנוגעת לטיפול בעצורים ופוגעת בכל יחידות השטח. אני מדבר על החזקת עצורים בתחנה עד לחקירה: זה מתחיל בעובדה שתאי מעצר בתחנות הם בעייתיים מאוד בכל הנוגע לזכויות אדם, וממשיך בכך שמלכתחילה אין מספיק תאים מתאימים או שוטרים לתפעל אותם. לכן המשמעות של כל מעצר לילי היא השבתה של השוטר העוצר והשותף שלו עד שהחוקר התורן הלילי יתפנה, שזה אומר עד הבוקר.

אני זוכה לקבל דוגמה חיה כשבדיקה של שלושה נערים בני מיעוטים שמסתובבים ליד מגדל האופרה מגלה שאחד מהם, אחמד, הוא שוהה בלתי חוקי מחברון. הוא טוען להגנתו שאסור לגרש אותו על פי צו בג"ץ, כי אבא שלו סייען של השב"כ. אלא שאחמד טוען את זה כבר בסוואנה של היס"מ, בדרך לתחנת לב תל אביב בדיזנגוף.

גיל שילן, מפקד הצוות העוצר, מספר לי שרק לפני שבוע הוא בעצמו עצר את אחמד במהלך גנבת קטנוע, ובמקרה ההוא טען הצעיר המסתנן שהיה שתוי. איכשהו זאת הגנה מאוד פופולרית היום, וזה קצת מוזר לי, כי אני שותה כל הזמן ומעולם לא התחשק לי לגנוב קטנוע או לדקור מישהו או ללכת מכות עם שוטרים. מקסימום התחשק לי ללכת לישון.

בתחנת לב תל אביב המוזנחת, הצוות כבר מכין את הקפה לצורך השמירה הלילית על השב"ח עד שתצא ההסעה לגירוש. אבל אחרי חצי שעה בתחנה - חצי שעה לא ברחוב, כן? - שילן מצליח למצוא קצין שגם ככה שומר על כמה עצירים, ומשאיר את השב"ח בחדר קטן ונטול חלונות, מאחורי דלת פלדה דקה עם צוהר מסורג בגובה העיניים. מעבר לה, בחדר קצת יותר גדול, יושב הקצין וממלא דו"חות.

"אתה לא בסדר", אומר אחמד לשילן כשאנחנו סופסוף נפרדים. "יש לי אישור".

"אתה תושב שטחים", מזכיר לו שילן. "ומילא היית רק תושב שטחים שבא לפה להתפרנס. אתה מגיע ומבצע עבירות, ואני לא בסדר?".

הקצין שהפך לאחראי על אחמד מרים בינתיים את הראש ושואל מי אני. אני מציג את עצמי, והוא מיד מבקש להבהיר: "זה לא תא מעצר ולא תא מעבר".

"הבנתי".

"ברצינות, שלא יהיו לי צרות. זה חדר המתנה לשמירת עצורים ומעוכבים".

אוקיי, סבבה. אבל זה די תא מעצר.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/2169771/police2_wa.jpg]




2) ואלה שיש מציקים על שטויות
בואו נתחיל מזה ששוטרים אינם קטנוניים. גם אם הם רוצים להיות, זה פשוט לא שווה להם; כבר אמרנו שהם ייתקעו כל הלילה בתחנה. רק שלפעמים אין להם ברירה.

קחו למשל את המעצר שערך צוות של יס"מ ירקון במלון פשפשים בפינת פרישמן ובן יהודה. הצוות נכנס למקום כדי לבדוק אם אף דרוש לחקירה לא מסתתר שם מתחת לאיזה זונה, כמו שכבר קרה כמה פעמים בעבר. במהלך בדיקה של המנקה האתיופי, בחור רזה, כפוף ושחוק שנראה בן 75 - אבל הוא אולי בן 30, גג 40 - הם מגלים עליו קצת קססה.

ההחלטה להימנע ממעצר מתקבלת די מהר. לעיתונאי הם מסבירים שזה רק השאריות ואי אפשר אפילו לשקול את זה בגרמים, אבל העיתונאי מבין משהו בקססה, אז הוא רק עושה פרצוף משתכנע. הם פשוט לא עושים עניין. אולי כי מדובר רק במעט חשיש, או שהמנקה נראה מסכן, או בגלל שמשמעות המעצר היא לבלות כאמור לילה שלם עם העצור בתחנה.

בסוף זה גם לא ממש משנה, כי כשאחד היס"מניקים מריץ בקשר את תעודת הזהות של המנקה, מתברר שהוא עריק מצה"ל. כן, החזית הצפונית קורסת. אין לי ספק. עכשיו כבר אין ברירה אלא להמתין איתו במרחב עד שיגיעו לוכדי העריקים מהצבא או עד שייחתם הסכם שלום, מה שיקרה קודם.


3) כי הם מפחדים להתעסק עם פושעים רציניים
"זהו, אין פשיעה אמיתית יותר? נגמרו האנסים והרוצחים? אין משפחות פשע? איתי אתה מתעסק?" - זה, פחות או יותר, רצף המשפטים שמשמיע אזרח שמרגיש ששוטרים נטפלים אליו בלי סיבה. רק שלפחות לפי ההתרשמות שלי, הכוונות שלהם טובות.

למשל בתקרית הקטנה שהיתה לנו בסביבות 3:30, בשלהי משמרת שקטה ומשעממת של הסיור. לא היו אירועים בקשר או חשודים ברחוב, אז יהודה בית און, השח"מיסטית מילנה מיכאלוב ואני סיירנו בין הבתים הצפופים של צוק יפו, והעברנו את הזמן בבדיקת לוחיות הזיהוי של המכוניות החונות במחשב של הניידת.

"אתה רואה?", אומר בית און, "יותר ויותר יהודים עשירים קונים כאן בתים, ואפילו אין להם מושג כמה כבדים השכנים שלהם".

אני לא עונה. אני מרגיש שבית און נזכר בתפקיד שלי כשהוא אומר, "וחוץ מזה, לך תדע, אולי ניפול ככה על רכב גנוב. זה כבר קרה".

מיכאלוב מנצלת את הכלום ויוצאת החוצה לסיגריה. היא מזהה חליפת צלילה זרוקה על קצה הצוק החולי החשוך ומסמנת לנו שנבוא.

"זה קצת מוזר", היא אומרת. "זאת חליפה יקרה. אולי מישהו טבע?".

בית און מדליק את המאגלייט שלו ומעיר את החוף מתחת לצוק.

"אה, תראו, הם ערומים שם", הוא אומר ומכוון את הפנס החזק אל הנקודה שבה הגלים שוטפים את החוף. ואכן, יש שם שניים מחובקים שמביטים למעלה, ומנסים בכל כוחם לא להסתנוור. כשבית און מכבה את הפנס אנחנו צוחקים, והוא מדליק ומכוון אותו לשנייה נוספת.

"יודעים מה, בטח הבהלנו אותם עכשיו", הוא אומר ומדליק את הצ'קלקה לחצי דקה לפני שאנחנו עוזבים. זה בוודאי מפיג את החשש של בני הזוג ליפול קורבן לרוצחים ולאנסים, ויחד עם זאת גורם להם לתהות למה המשטרה מציקה להם כשכל מה שהם ביקשו זה טבילה לילית בעירום. הייתי שם ואני יודע: המשטרה רק רצתה לעשן סיגריה ולוודא שאף אחד לא טבע.

כשיש אירוע אמיתי, שוב אי אפשר להתעלם מעניין שוטרי החובה. שוטר מצוות היס"מ יבהיר לי למחרת בלילה את הבעייתיות שבעלה התאנה הזה: "אם שוטר סיור מגיע לאירוע אלים עם שח"מיסטית, נניח קטטה רבת משתתפים, הוא צריך להגן על עצמו ועליה במקום להיכנס למגע. זה מצב מגוחך. איתנו יודעים לא להתעסק".

אבל לא רק ביס"מ, אלא גם רוב השוטרים בכחולה לא חוששים מעבריינים בכירים, וסומכים לחלוטין על הגב שהמשטרה נותנת להם. ובכל מקרה אני מבטיח לכם שאם בזמן שחקרנו את פרשת חליפת הצלילה היו מודיעים על ניסיון לרצח בסביבה, בית און היה מטיס לשם את הניידת יחד עם מיכאלוב. אבל לא היה, ובית און הוא סייר: בהיעדר אירועים, הוא לא יכול פשוט לנסוע בשלוש בבוקר ולדפוק על הדלת של ראש משפחת פשע כדי לבדוק אם הוא מחביא נשק בארון. בגלל שזה לא התפקיד שלו, לא בגלל שהוא מפחד.

"רובם הרי גם ככה עברייני צעצוע", יסכם את העניין כמה שעות מאוחר יותר רפ"ק אסי צור ממחלק הבילוש. "הם לא יעזו לגעת בשוטר או בסוכן, אפילו במתלונן. הם יודעים מה יקרה להם אחר כך".



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/2169773/police3_wa.jpg]




4) האמת, אין הבדל גדול בין שוטרים לעבריינים
תאמינו או לא, שוטר צריך להיות קשוח ואגרסיבי. כאילו מה, אתם מעדיפים שוטר שמדי פעם מתפרץ על אזרח, או כזה שמשקשק מול פושע? כי במציאות האנושית, שתי האפשרויות האלה מתקיימות יחד בקושי רב. אם תשאלו אותי, למשל, לא הייתי רוצה להיות מטרה של מישהו ממחלק הבילוש של מרחב יפתח. הם חבר'ה בסדר גמור, כמובן - פשוט כאזרח שלא מתעסק בפשיעה שלא לשימוש אישי, אני מוצא שאני מרוצה מזה שהם מפחידים אותי. כשהתגברתי על זה, יצאתי איתם למעצר סמים ביפו.

רפ"ק אסי צור מסביר לי שהבילוש זה לא ניידת מוסווית שנוסעת במעגלים, אלא זרוע מבצעית שמוכוונת על פי מודיעין. "מתוך מדיניות של גבר מול גבר עם העבריינים המקומיים, וגם עקב אילוצי ביטחון שדה, הבילוש המרחבי עושה את הכל עצמאית, כולל אבטחה ומעצרים. אנחנו לא מחכים לאף אחד ולא קוראים ליס"מ לכלום".

שלושה צוותי מעצר יוצאים למבצע שלנו: צור, יחד עם שני בלשים ענקיים ואיתי, בג'יפ אזרחי חדש יחסית. צוות נוסף נוסע במכונית שכורה, ובלש אחר על אופנוע. ביפו כבר ממוקמים שני תצפיתנים. בלש שירכוש את הסמים ("מביים" בשפת הכחולה) יוצא ברגל לתפוס מונית לאזור. הוא לבוש במכנסיים קצרים דהויים ובכפכפים עם גרביים.

"מה אתה אומר?", שואל צור ומצביע עליו.

"נראה ערבי", אני מנחש את התשובה הנכונה.

"לא. נראה ערבי לא מקומי, מהצפון".

אני מאמין לו.

"הבחור שאנחנו קונים ממנו, מוחמד, הוא בן 19 ודור שני לפשיעה", ממשיך צור כשאנחנו ממתינים ליד נמל יפו. המביים מודיע שמוחמד העביר את המפגש לרחוב פושקין, שם הוא גר. צוותי התצפיות מתארגנים מחדש, וגם אנחנו מתחילים לצמצם לרחוב סמוך. צור עולה בקשר מול רכז המודיעין ומברר באיזה דירה בדיוק גר מוחמד, למקרה שהוא יחליט להימלט לשם.

צור אומר שהעבריינים מבחינים היטב בין סוגי השוטרים ומתנהגים בהתאם. "אם חשוד רואה שוטר תנועה הוא אפילו לא זורק את הסמים, כי הוא יודע שאלה לא מחפשים באוטו. הוא גם יודע ששוטר רגיל אולי יבדוק בכיסים שלו, ושעם שוטר יס"מ אסור להתפלסף כי הוא ייתן אגרוף. אבל ברגע שהוא מזהה שוטר בילוש הוא בולע את כל הסמים שיש לו, לכן אנחנו מבצעים את מה שנקרא 'חטיפה'. אגב, בחלק מהמקרים שהם מספיקים לבלוע אנחנו שומרים עליהם עד שהם מחרבנים הכל החוצה. כן, זאת חרא של עבודה".

אגב חרא, יש כאן כל מיני טיפוסים שמסתובבים סביב ג'יפ המעצר ועלולים לזהות את הבלשים ולהזהיר את הסוחרים בכל רגע. "רואה את ההוא על הגשר מעלינו?", שואל צור. "אל תסתכל אחורה, אולי הוא תצפיתן שמקבל כמה שקלים או מנה ליום".

התצפית מדווחת ששני חשודים, מוחמד ואיזה בחור בחולצה כתומה, מחפשים על המביים ומוציאים את הטלפון שלו מהכיס. הם מנסים לבדוק אם יש לו מספרים שיכולים להחשיד אותו כשוטר.

כעבור דקה מגיחה מהקשר הצעקה "בוצע". הג'יפ מזנק בזמן שהתצפית מדווחת: "מתבצעת בריחה. הבחור בחולצה הכתומה לכיוון צפון, אחד נתפס". צפון זה אנחנו, והנה מופיע מולנו נער בחולצה כתומה ובחיקוי לא רע של אוסיין בולט. אנחנו פורקים, וכשהוא קולט אותנו הוא פונה ומתחיל לרוץ לכיוון שדרות ירושלים. אנחנו אחריו בפנייה הראשונה. בפנייה השנייה הוא נעלם אל תוך חצר פנימית של בלוק מגורים.

"הוא חייב להיות כאן", אומר צור ומסדיר את הנשימה, עד שקריאת הניצחון "נתפס" מתפרצת מאחד הבניינים ואני רץ בעקבותיה. בקומה השלישית אני רואה את הפרצוף של בולט הצעיר מעוך בין סורגי המעקה של חדר המדרגות, כשבלש מצמיד אותו לרצפה ושומר את ידיו האזוקות כפופות גבוה מאחורי הגב. זה נראה מאוד לא נוח.

בולט מבוהל, אפילו עומד לבכות. "אתה רואה, זה סופו של זבל", הוא שומע יחד איתי את הקול של צור, שמסיים לטפס שנייה אחרי.

"הם בדרך כלל בורחים נהדר 100 או 150 מטר", אומר צור כשאנחנו מתחילים לרדת עם העצור, "ואז האדרנלין נספג והם מתחילים להאט. הפאניקה משתלטת עליהם והנשימות נהיות לא סדירות, ולפני שהם יודעים מה קורה יש מעליהם בלש".

כעבור כמה דקות נערך חיפוש בבית ברחוב פושקין. כל השכונה נמצאת בחוץ. אישה זקנה צועקת לעבר הבלשים "מלוכלכים", ואחרים מקללים ומאיימים. הבלשים מאיימים ומקללים בחזרה. לרגע קשה לזהות מי העבריין, אבל אף אחד מהנוכחים לא נראה טהור במיוחד. צור, בכל מקרה, לא מתנצל: "כאן לא מוותרים על כלום. זה ג'ונגל. אנחנו מדברים איתם בשפה שלהם, ויש לזה תוצאות. יש מעצרים והפשיעה כאן יורדת באופן דרסטי. גם עכשיו יש כמה חבר'ה שפתחו חשבון עם הבילוש".

כשאנחנו עוזבים עם העצורים, האזרחים ברחוב נראים עצובים. "הוצאנו סוחרי סמים מהשכונה שלהם", אומר צור, "וזה נראה כאילו לקחו להם את אחד מפרנסי העיר".

200 סוחרי סמים כמו מוחמד ובולט, רובם כבדים בהרבה, נעצרו בתחומי מרחב יפתח מאז תחילת השנה.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02022009/2169775/police4_wa.jpg]




5) רק כוח הם מבינים
מטבע הדברים, לא קוראים לשוטר שיעזור להכריע בהתערבויות על טניס. "מה לעשות, זה המקצוע שלנו", אומר לי אבי מהיס"מ. "אם יש לך סתימה, אתה מזמין שרברב. יש אלימות, אתה מזמין אותנו. בגלל שאנחנו מגיבים לאירועים קשים חושבים שאנחנו אלה שבאים להרביץ, אבל מבלבלים כאן בין סיבה לתוצאה".

בלבול או לא, אני חייב להודות שתחושת הכוח בניידת ממכרת. אני שם לב לזה כשאני מושך עוד ועוד שעות מעבר לתכנון המקורי - גם בציפייה לאירוע, וגם בהנאה מאווירת הציד הפתאומית. כל הפרצופים האלה שחותכים אתכם בתור לפנייה ימינה? עכשיו, לשם שינוי, הם מתחמקים מאיתנו.

אם הרוב המוחלט של השוטרים שפגשתי הם אנשים טובים, צילה המאיים של המחלקה לחקירות שוטרים עוצר את האחרים. "גם מעל הראש שלנו עומד איום מח"ש", אומר לי גיל שילן. "אזרחים לא יודעים את זה, אבל כל עבריין יודע שתלונה על אלימות שוטרים מקפיאה כיום גם את הדרגה וגם את ההליכים הפליליים". זה אומר שבשנתיים שלוקח לברר את התלונה, העבריין מסתובב חופשי וממשיך לפשוע. "חוץ מזה", מוסיף שילן, "במח"ש השוטר עומד לבד. אם הוא מעוניין בהגנה, הוא מממן אותה לעצמו. ובשביל מה? בשביל משכורת של 7,000 שקל, משמרות ליליות בלי סנדוויצ'ים, ומשמרת בכל חג. אז מי שעושה את זה, לפחות החבר'ה האיכותיים, עושה את זה מתחושת שליחות".



6) הם לא מנקים את הרחובות מוואחשים
מה לעשות שאי אפשר לעצור וואחשים על זה שהם נראים ומתנהגים כמו וואחשים? ובכל זאת, זה לא מונע מחלק מהשוטרים לנסות. כשהם פנויים ורואים מישהו שעושה רושם נטול כוונות טובות, הם עוצרים אותו לחיפוש של סמים, אולר או כלי פריצה, ואז רושמים עליו דו"ח בדוקאי ("חשוד" במשטרתית). אם יש לך את הפרצוף הנכון, דבר כזה קורה לך על בסיס קבוע. לא מעט אנשים רואים שוטרים ויודעים שייקחו אותם הצידה ויורו להם לפשק רגליים לחיפוש.

כשהתלוויתי לצוות הסיור של בית און, הגענו בסביבות 1:00 לבית שהתקבלה עליו תלונה על הפרעת מנוחה. מוזיקה פגשה אותנו כבר בקצה הרחוב: היא בקעה מבית פרטי ישן ביפו ד', שממנו יצאו אישה מבוגרת ועשרה מתבגרים.

"יש כאן שכנים מניאקים שלא נותנים לילדים לחגוג", צועקת האישה ומעירה את מי שבמקרה עוד הצליח לישון. הילדים מסכימים איתה בצרחות משלהם. לבית און ולמיכאלוב לוקח זמן לפנות אותם והם מאיימים בדו"ח, אבל האם הגאה מסרבת להציג תעודת זהות.

אחרי כמה דקות בכל זאת מתפנה הבית, באיטיות ובצעקות. נער אחד תופס את היד של בית און ואומר לו, "למה להיות בן זונה?". זה מצידו מחליף למבט קשוח ומשתחרר מהאחיזה, וההוא מסתלק. יחד איתו מתרחקת ילדונת במכנסיים קטנים וצמודים מדי, עד שהיא מגיעה מספיק רחוק בשביל ליילל "יא שרמוטה" לעבר מיכאלוב.

"איכס, איכס", מסכם בית און כשאנחנו חוזרים לניידת. למיכאלוב יש מילים יפות יותר לתאר את העבריינים הקטנים והשרמוטות הגדולות. אני מסכים עם שניהם. בית און נשמע מתנצל כשהוא אומר, "הייתי יכול לעצור אותה על אי הצגת תעודת זהות, אבל זה היה נגמר במכות עם הזבלים הקטנים ובתלונה במח"ש. במקרה הזה עדיף פשוט לגמור את זה בשיחה במקום".

ובאמת, מה השוטרים כבר יכולים לעשות עם הצעירים האלה עכשיו? מאוחר מדי לחנך אותם ומוקדם מדי לעצור אותם. חוק הנוער החדש מונע מהשוטרים אפילו לכבול אותם באזיקים.



7) הציוד שלהם על הפנים
"הציוד דווקא בסדר", מרגיע שילן כשאני מברר את זה איתו. "אבל המצב של החוק בעייתי. יש לנו את כל הציוד שאנחנו צריכים, אבל אין לנו את כל החוקים. מכון ליווי, למשל - במקרה הטוב אני יכול לסגור אותו היום על הפרעה לסדר הציבורי, ואחרי שעתיים הוא ייפתח שוב. וזה לא רק מכוני הליווי. אם אני תופס פורץ והוא מודה, בית המשפט ישחרר אותו הביתה כי כבר אין סכנה שהוא ישבש ראיות. הוא בבית לפני שאני מסיים למלא את דו"חות הפעולה והמעצר. עוברות שנתיים עד המשפט, ובזמן הזה הוא ממשיך לפרוץ ונתפס אולי באחד מעשרה מקרים. הוא מגיע לבית המשפט עם כיפה ומקבל עבודות שירות. היום אתה עוצר מישהו עם 75 עבירות רכוש, והוא צוחק לך בפנים".



באחד הלילות אנחנו נופלים על אחד מאלה עם עשרות העבירות. זה קורה באיזה הוסטל זול באזור בית האופרה, בחדר מעופש. אכבריה קוראים לו. בן 30, עם גוף של מרים משקולות ופרצוף של גופה, ותיק פלילי של ארבעה או חמישה פושעי קריירה: לא פחות מ־90 עבירות והרשעות על רכוש, סמים ומוסר. רק לפני שבוע עיכבו אותו החבר'ה שאיתי לחקירה בחשד להונאה. כשאנחנו נכנסים לחדר, הוא רואה סרטים כחולים.

"זה מה שאתה רואה, אכבריה?", שואל שילן.

"לא רואה, רק מסתכל", הוא עונה וחושף חניכיים ריקים פרט לשתי שיניים ארוכות ומצהיבות.

"יש לך התנגדות שנחפש בחדר?".

"אתה שואל אותי?", הוא אומר. "זאת העבודה שלך". כשהוא מבחין בצלם הוא מוסיף, "אנשים יברחו אם הם יראו את התמונה שלי".

"אתה יפה", אומר שילן.

"אם אני יפה, תנו לי נשיקה בפה". אכבריה מאוד מרוצה מעצמו. גם אני די מרוצה ממנו.

"הוא משחק אותה 'שישייה'", מפרשן שילן, כלומר מטורלל. "זאת שיטה ידועה להתחמק משאלות נוספות".

זה לפחות מה שאני זוכר שקרה. קצת קשה לי להבין את הרשימות שלי מאותו לילה, כי האור הפנימי בסוואנה של היס"מ היה שרוף. גם גלאי הרוורס שלה דפוק, שתי נורות אזהרה בלוח המחוונים דלוקות באופן פחות או יותר קבוע, יש בעיה בידית הדלת, והמחשב מקולקל כבר שבועיים - אז אם צריך להריץ בדיקות, עולים בקשר מול ניידת אחרת.

אבל מצב הציוד דווקא בסדר.



8) השוטר הממוצע הוא פדלאה ממוצעת
דומה שכמעט כל השוטרים מעשנים, וחלק גדול מלובשי המדים הכחולים באמת לא בכושר שיא. היס"מניק אייל כהן, שהוא גם מדריך כושר ביחידה, מסביר לי קצת על מצב הכשירות של המשרתים. "תראה, כמעט כל יום עבודה ביס"מ מתחיל באימון של שעה עד שעה וחצי. נערכים גם די הרבה מבחני כושר שמוכרחים לעבור, וגם מטווח שבועי על אקדח ו־M16. אבל אתה בטח מבין ששוטר רגיל לא מתאמן לפני משמרת וגם יורה הרבה פחות, אז מצב הכושר של הכחולים עגום וזאת לא אשמתם. אין להם זמן או עידוד להתאמן לפני המשמרת, ואחרי גיל 31 כמעט לא דורשים מהם כשירות מבצעית. אז כשאזרח ושוטר רודפים ביחד אחרי גנב, ולשוטר נגמר האוויר אחרי 50 מטר, זה הפרצוף של המשטרה. אבל אנחנו? תראה את דסטה", הוא מתכוון ליס"מניק אחר שרץ בשביל הכיף 18 ק"מ לפני תחילת המשמרת. "דסטה תופס את כל מי שבורח ממנו, לא משנה כמה זמן הוא רץ".

מאז כניסת מפקד מחוז תל אביב החדש לתפקיד לפני חודשים ספורים, בכל לילה נמצא בחוץ לפחות צוות משבר אחד, שמאויש על ידי יחידה מיוחדת כמו היס"מ, "חורב" או יחידות של מג"ב. למה זה טוב? כי צוות המשבר יודע לטפל יותר טוב באירועי פח"ע או באירועים חריגים של אלימות. אלא שיש בזה גם סימן קצת פחות מעודד למצבו של הכוח: עד לאחרונה, ברוב האירועים החריגים הנ"ל יכלו לטפל גם שוטרים כחולים רגילים. בלי שח"מיסטים, ועם מבדקי כושר וירי.



9) בשורה התחתונה מדובר בדפ"רים
בסדר, אף שוטר שפגשתי בארבעת הלילות שלי עם משטרת מחוז תל אביב לא היה פרופסור לפיזיקה. גם אני לא פרופסור לפיזיקה, כי אם הייתי, לא הייתי עיתונאי. הם שוטרים והם לא צריכים תואר שלישי, אבל רובם רחוקים מלהיות מטומטמים. יש יוצאי שייטת בבילוש, בוגרי סיירות ביס"מ, מפקדים שמבינים את השטח בסיור. יש גם לא מעט שוטרים בינוניים ומטה, אבל בדיוק כמו בצה"ל, בכנסת או בנבחרת ישראל, הם לא מטומטמים יותר מהעם שהפיק אותם.



10) שפשוט לא מסוגלים לעצור את הפשע
הם כן מסוגלים, הוא פשוט חוזר בחזרה. למשל אכבריה שמסתובב בחוץ עם 90 עבירות, או השב"ח מחברון שנעצר על ידי היס"מ שבוע אחר שבוע, ועוד אינספור מקרים אחרים.

בלילה האחרון הצטרפתי למבצע יזום קטן באזור התחנה המרכזית החדשה, במסגרת ניסיון חדש של המחוז לנקות את המתחם ("תראה שתוך שנה ייעלמו כאן 80 אחוזים מהפשע", הבטיח לי רפ"ק צור). הבילוש החנה מכונית ברחוב שהם מכנים "נתיב הנרקומנים". הם השאירו בכוונה את אחד החלונות האחוריים פתוח, וכאילו שכחו במושב האחורי תיק של מחשב נייד. יש בלשית בתצפית, והבלשים חיים ודביר אורבים איתנו בחניון האוטובוסים.

האמת, עד הרגע לא ברור לי למה. לא חבל לבזבז זמן וכוח אדם ומשאבים על מבצע כזה? אני חושב שגם שופט יגיד שאם השארת את המחשב הנייד במכונית פתוחה בתחנה המרכזית בלילה, אתה אשם לא פחות מהג'אנקי בקריז שהרים ומכר אותו. במקרה שלנו הג'אנקי גם לא מגיע, אז יש לנו הרבה זמן להעביר בדיבורים.

אנחנו מדברים קצת על סגנון העבודה במרחב. חיים מספר שלפי השמועות, במרחבים מסוימים בצפון לא עוצרים סוחר סמים בלי שלוש ניידות ואבטחה של יס"מ. "אצלנו אין דבר כזה", הוא אומר. "אנחנו נכנסים לבד בכל רגע נתון. לא מתעסקים איתנו, ורואים תוצאות".

"לא ממש", אני מזכיר לו. "בשטח דווקא לא כל כך רואים תוצאות".

"תבין", מצטרף דביר, "המחלק מבצע לפעמים חמישה מעצרים ביממה. אם ביצענו רק מעצר אחד, רוב הבלשים כאן לא ישנים טוב בלילה. אבל מה, בסופו של דבר הבעיה הכי גדולה באכיפת החוק היא הענישה. עצרתי בן אדם, נניח על שלוש עסקאות סמים מתועדות ולא קטנות. ברוב המקרים הוא יושב חצי שנה, ואז אני הולך לעצור אותו שוב. אם הוא יושב יותר מחצי שנה אחרי התנהגות טובה, אני אומר ברכה. וכשהוא בחוץ, הוא מרוויח פיצוץ. אז למה לעזאזל שהוא לא יעשה את זה?".

שאלה טובה.


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3775208,00.html

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook