לאחר חודשים ארוכים בתיבה פורשת היונה כנפיים ויוצאת לעולם. מן הסיור הראשון היא שבה בידיים ריקות. אך בפעם השניה עלה זית טרף בפיה.
חכמינו ראו בכך מסר לנח, "אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם" (לשון רש"י מהמדרש).

לאוזן רגישה יש כאן משהו צורם, לאחר שנה שלימה שבה נח מפרנס ומקיים אותה זוהי התודה? זה הזמן להביע זאת? משהו כאן דורש ביאור נוסף.

יש מקום לומר כי רצתה היונה לומר לנח, אתה הרי נבחרת מעולם של רֶשַע, חמס וגזל, התפקיד המוטל עליך ועל משפחתך להקים עולם של יושר ואמת, בו גם תחרות תשאר בתחומי היושר וההגינות, זה יהא עולם אחר, שונה ומושלם. אך איך עושים זאת? כיצד מגיעים לאידיאל הנפלא?

זוהי תשובת – בשורת היונה, אם נדע ונבין כי המזונות שלנו הם מידי הקב"ה, לא ניגע בשל הזולת ואיש לא יקח את שלנו, הרי בטלו השקר, הגזל, הקנאה והרמאות, הרי הכל מידי שמים, גם אם זה לעיתים מר הרי זה מדויק ומדוד מאת היושב במרומים. אך אם יהיו מידי בשר ודם אפילו אם מתוקים יהיו הרי הכשלון מובטח והעולם ישוב למצבו לפני המבול.

אם כן, אין כאן קנטור או ציניות, יש כאן תובנה נפלאה, אדם החי בידיעה כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא" (כשערת ראש!) כי המזונות מיד הקב"ה, לעולם לא יגיע לגזול ולחמוס את הזולת, לבו שקט ורגוע וכל חייו שלוים מלאי שמחה.

ולוואי יהא חלקנו עמהם

שבת שלום!

מקור: אתרוג