ציטוט:

קור נורא. זהו אחד הזיכרונות החזקים ביותר של לורן וובר מילדותה. בחורף המושלג של קונטיקט, כשבבתים אחרים היה חמים ונעים, הטרמוסטט בבית של לורן הקטנה מעולם לא עבר את ה־10 מעלות. בבקרים מקפיאי עצמות במיוחד, כשבקושי הצליחה לגרור את עצמה מחוץ לשמיכה, היא היתה מתלוננת, ואבא שלה היה מציע: “שימי על עצמך עוד סוודר". אביה של וובר גם ניסה להקציב את צריכת נייר הטואלט בבית, היה צועק עליה כשהיתה משאירה אור דולק כשעזבה את החדר, ודפק בדלת בכל פעם שבילתה כמה שניות עודפות במקלחת. אבל חכו רגע לפני שאתם שולפים את הכינורות הדביקים. לורן וובר מספרת שהיתה לה ילדות מאושרת. הם לא היו עניים במיוחד. העניין היה אחר: אביה של לורן, פרופסור לכלכלה במקצועו, פשוט היה - איך לומר במילים יפות - קמצן. "הוא עדיין מטריף אותי לפעמים, ואני עדיין כועסת על הקור הנוראי, אבל אני מעריכה את מה שהוא לימד אותי בזה", אומרת וובר ל"כלכליסט" בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "הוא לימד אותי, למשל, שזה לא נורא אם לא מאוד נוח לך לפעמים ושזה בסדר לא לקבל כל מה שאתה רוצה". לוובר (39) יש עשרות סיפורים על הקמצנות של אבא שלה: איך הוא היה מאותת עם היד מחוץ לחלון כדי לא לבזבז את הווינקרים של המכונית, איך שניהם חיכו שעתיים בשדה תעופה במרוקו לתחילת תנועת הרכבות כדי לא להוציא כסף על מונית, איך אמה איימה לקחת את הילדים למלון כי קר מדי בבית - וכך גרמה לאב, בצעד תקדימי, להגביר את החימום (מלון היה עולה יותר). את ספר הביכורים שלה, "In Cheap We Trust" ("בקמצנות מבטחנו"), שיצא עכשיו בארצות הברית, היא מקדישה לאביה, "איש קמצן ונדיב". קמצן נדיב? "הוא תורם הרבה כסף לצדקה, הוא שלח אותי ואת האחים שלי לקולג'ים יקרים. הוא ייתן כסף להומלסים או לכל מי שזקוק. אני חושבת שהוא רואה את עצמו כאדם שצריך מעט מאוד והוא אסיר תודה על מזלו הטוב". [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.calcalist.co.il/PicServer2/20122005/92766/IMG_2141126021_l.jpg]

http://www.calcalist.co.il/local/ar...3366479,00.html

The Keepers of Truth