מזלכם שמרוב שהיא הצחיקה אותי אז הקלדתי אותה לחבר

14/9/2001 למדתי מזה סתם

מבנים קורסים, מרגמות נורות, פיגועים היו לדבר שבשגרה בארץ יושביה, אבל במתחם המסעדות באזור התעשיה של הרצליה פיתוח עולם כמנהגו
נוהג: כאילו לא היתה אינתיפאדת אל אקצה (ועוד מפתיע מכך, כאילו לא קרס הנאסד"ק),
המסעדות הומות אדם. ארץ יושבת אוכליה, בעצם.
התיישבנו בזוזוברה, הנודלס-בר ששמו יצא למרחוק:
"יש להם קטע כזה שמושיבים אותך ליד שולחנות ארוכים והמלצרים לוקחים לך את ההזמנה דרך ברקוד ומשדרים את זה ישר למטבח",
סח חבר שסעד שם לא אחת, והוסיף בחיוך: "נראה אם תאהב את הקטע",. אוקיי, אז בואו נראה.
בכניסה לזוזוברה אתה נתקל מיד במארחת, ובשאלה האולטימטיבית "כמה אתם?". בתור בן אדם ששוקל 130 קילו בערך השאלה הזו די מביכה, במיוחד שאני סועד בגפי. למזלי היינו שניים, מה שעזר לצלוח גם את שאלת ההמשך:"כמה תהיו?", בכך שהבהרנו שאנחנו שניים וכך גם נישאר.
האמת היא שכל החקירה הזו הייתה מעט מיותרת, שכן - כמו בחומוסיות נחשבות באיזור יפו - פילוסופיית הישיבה של זוזוברה מושפעת מהמתודה הצבאית "למלא שולחן", כך שעדיף להגיע בחבורה.
אנחנו למשל, מאוד חששנו שעוד מעט יושיבו לידנו את ועד העובדים או ההנהלה של משהו עם WIRE, NET או .COM, ככה זה כשיש רק שניים.
לשולחננו ניגשה רוני, והתחילה להסביר בחינניות על העסקית המיוחדת של המקום.
כדי לרדת לרזי העסקית, צריך קודם להבין את ה"אני מאמין" של המקום, ואני מצטט:
"להגיש אוכל בריא, איכותי ובלתי מתפשר, במחיר סביר, ברמת שירות ויעול מתאימה, ובסביבה חברתית ונקיה מעשן, תוך שיפור מתמיד ושימוש חיובי בטכנולוגיה מודרנית ואחרונה."
נשבע לכם שלא המצאתי את זה כרגע.
העסקית של זוזוברה כוללת שתי מנות:
צלחת קטנה וצלחת גדולה. אבל שלא תעזו אפילו להגיד "ראשונה" ו"עקרית", כי יש חשש סביר שתמצאו את עצמכם ברחוב. בזוזוברה המנות יוצאות
ללא סדר מחייב, כך שהאגרול שהזמנו בתור "ראשונה" הגיע רק כקינוח. אני בן אדם שאוהב את המנה הראשונה שלו לפני העיקרית, תגידו שמרן, תגידו פנאט, תגידו פרימיטיבי, תגידו מה שאתם רוצים,
רק אל תכריחו אותי לשנות ממנהגי. למה בעצם אתם רוצים לחנך אותנו מחדש, כל כך קשה להוציא מנה אחרי מנה?
שתי הצלחות ה"קטנות" שלנו כללו אגרול ירקות ברוטב הויסין שזיפים, ושיפוד עוף קמבודי עם ירקות מוחמצים. הבצק שעטף את האגדרול היה פריך ולא שמן מדי, אבל המילוי היה רחוק מלהסעיר אפילו כשניסינו להטביע אותו ברוטב החלק והמתקתק.
על שיפוד העוף יש אפילו פחות מה לספר. סתם שיפוד עוף בלי סימן היכר "קמבודי" כלשהו, אלא אם הכוונה היא לגודלו המיניאטורי.
"הצלחות הגדולות" שזה בזוזוברית "המנות העיקריות", הכילו האחת עוף בזיגוג בצלים אסיאתי על מצע אורז, והשנייה "קארי אודון" -
אטריות אורז עם בקר, ירקות, שום, קארי צהוב יבש ו"תבלינים פיקנטיים" כפי שהבטיחה לנו רוני.
מנת העוף היתה סבירה, והיותר טעימה מבין השניים, אם כי שימוש במילים כמו "זיגוג בצלים אסיאתי" נראה מוגזם למנה כה שגרתית.
הבקר בקארי, שלעומת זאת היה תפל, ו"תבלינים פיקנטיים" שהתבררו כארבעה פילפלי צי'לי אדומים וחריפים, שעוררו את הדילמה: "האם להסתפק בטעם הפושר מאוד של הבקר
או ללוות אותו בנגיסות מהחריף הזה שעליו אמר פעם אורי זוהר במציצים:
"זה שורף פעמיים. בפעם הראשונה שאוכלים אותו".
עבור שתי המנות הללו בתוספת לימונדה קרה תשלמו בזוזוברה 39 שקל, בשום אופן לא סכום שאפשר להתמרמר עליו.
מצד שני, אפילו שתי מנות שווארמה בלאפה, שעולות סכום דומה, היון גורמות לחיכי לכרסי הנאה גדולה יותר.
על עישון בתחומי המסעדה אין מה לדבר (מה שהופך אותו למאוד אטרקטיבית לקהל מסויים ובלתי אפשרית לאחר),
ואם אתם לא מסתדרים עם הצ'ופסטיקס אתם עשויים להרגיש רע מאוד כשתחזו
בהבעת פניה של המלצרית כשתבקשו מזלג.

מסיכומי התביעה:
כדי לאכול תאילנדי ברמה שכונתית לא צריך להרחיק עד הרצליה פיתוח לשבת בשולחנות עם האנשים שאתם לא מכירים והלרגיש כאילו פלשתם לטיפול קבוצתי של אנשי היי טק בדיכאון.

מסיכומי ההגנה:
מיזוג האוויר פועל ושירותים נקיים.