לא גבורה גדולה. רק טיפשות והרבה מזל.

נסענו בג'יפ במחנה הפליטים ג'נין, ב-1991. ישבתי ליד הנהג, שהיה גם המ"פ, והתעקש לנסוע בג'יפ עם חצצית, או איך שקוראים לזה - אותו מכשיר שיורה אבנים על מפגינים ושלצורך הפעלתו מסירים לגמרי את הדלת של המושב שליד הנהג ומתקינים במקומה איזה כלום. בקיצור - הצד הזה פתוח לגמרי.

במ"פ ג'נין היו אז (ואני מנחש שגם היום) "רחובות", שרחבים מהג'יפ אולי ב10-20 ס"מ לכל צד. מהצדדים אין מדרכות... רק חומות של חצרות של בתים, שנמשכות באופן רציף בלי פער בין בית לבית ובלי יציאות לצדדים. החומות גבוהות מגובה הג'יפ (זה מה שהציל את חיינו) ואתה נוסע בעצם בתוך מנהרה שאין לה גג.

בנסיעה זרקו עלינו בקבוק תבערה. כלומר, כמו שמן הסתם קורה בשדה קרב (ולא משנה איזה ומה העצימות) -לוקח זמן עד שאתה תופס בכלל מה קרה או קורה. שמענו פיצוץ חלש (נפץ עושה יותר רעש) וראיתי מעלי, על החומה שמימיני, אשים קטנות כאלה רוקדות.

אילו החומה לא היתה גבוהה, הבקבוק היה נכנס דרך האין-דלת לתוך הג'יפ, ובאין אפשרות לפתוח את הדלתות, בגלל החומות שסגרו עלינו משני הצדדים - אני לא רואה איך היינו מצליחים להתחמק ממנה בלי לצאת מהרכב.

לא התרגשנו בכלל. ולמרות דעתי הברורה על מפקד הפלוגה לאורך התקופה - אפילו לא ראיתי בזה סימן מיוחד נוסף לטיפשות שלו. לקח לי הרבה זמן להבין ממה נחלצנו שם. ברור שגם לא בירכתי הגומל, כפי שהייתי צריך ועוד איך.