לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה הדרבי החיפאי חוזר! בוא לעשות מזה כסף חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > תחביבים > ספורט
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 25-03-2010, 11:28
  tripleR tripleR אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 17.02.05
הודעות: 1,850
אנחנו הילדים של חורפיי האלפיים

מאמרים .
השנייה היא אחרי הדרבי 4-2 העונה .
קצת ארוך אבל עשוי טוב. שווה קריאה, בטח לאוהדי הפועל. אבל לאו דווקא .


הילדים של חורף 93'שיתוף
יום שלישי 10 מרץ 2009 בשעה 15:11 מאת:עופר ציטיאט
עלה גם לאתר הרשמי של הפועל תל אביב:http://www.hapoelta-fc.co.il/News.asp?id=714
יותר נוח לקריאה.

אנחנו הילדים של חורף שנת תשעים ושלוש.
אתם רואים אותנו כל שבוע, ואתם גדולים או קטנים מאיתנו. אתם, הגדולים, זוכרים את שייע,סיני ושבתאי, או שאתם, הדור הבא שלנו, השבוע הלכתם למתחם חודרוב להצטלם לקליפ בר מצווה עם וינסנט אניימה, סמואל יבואה טלקיסקי ושאר האגדות .
ואנחנו? עכשיו אנחנו בני 23-33 בערך, אל תתפסו אותי במילה.
חזרנו מהטיול,התחלנו את התואר,סיימנו אותו,התחתנו,הבאנו ילד ראשון,התגרשנו. זה בערך מצב הצבירה הנוכחי של הדור הזה, של הילדים של חורף שנת תשעים ושלוש.

גדלנו למציאות איומה.
סירבנו ללכת לבית הספר למחרת השבת הנוראית ההיא של ה4:0 בנובמבר 92 המקולל,אבל ההורים שלחו אותנו בכל זאת. עם חולצה אדומה, כי חייבים.
סירבנו,בכינו, השתוללנו, הזכרנו איך חזרנו בוכים מהכיתה אחרי הדרבי הקודם, אבל זה אף פעם לא עזר. אבא פלט בפשטות ש"הפועל תל אביב זאת אימפריה, תמיד", והוסיף שיחת מוטיבציה על שנות השמונים העליזות שרק לפני רגע היינו בהן, זאטוטים קטנים שרק למדו להגיד "סיני". שמענו את סיפורי הגבורה על אליפויות וגדולה, זכרנו ושיננו בעל-פה כל פסיק של אלי ישראלי בקלטת האליפות מ88, על הגמוניה אדומה בעיר,ויצאנו לעוד הליכה בלתי נגמרת אל בית הספר עם הבטחה אחת של אבא שנאמרה כמעט בלחש,ונשמעה כמו השקר הכי קלוש עלי אדמות:" כשתהיה גדול זה לא יהיה ככה, הכל יתהפך".
והריטואל המזעזע של ימי ראשון המסיוטים אחרי דרבי לא אכזב אף פעם. חזרנו מבית הספר מושפלים, המומים, כואבים. 30 ילדים בכיתה: 15 מכמבי, 13 חיפה בית"ר וכל השאר, ואחד, או אם התמזל מזלנו,שניים, אוהדי הפועל.

ויש אלפי זכרונות. אחד מהם, בכיתה ו', יום ראשון כמובן. הכיתה שלנו זכתה להשתתף בששטוס של ערוץ הילדים. אין מה לאמר, חלומו של כל ילד, חוץ מהילד שהפסיד אמש 2:0 בדרבי. הכיתה לבשה חג, יצאנו באוטובוס מקושט לאולפנים חמושים בפונפונים ושלטי עידוד לקפטנית שלנו שנבחרה להיות נציגת הכיתה. באחת השאלות עינת ארליך שאלה אותה מי ניצח אמש בדרבי. היא ענתה תוך פחות משניה "מכמבי". מאוחר יותר הבנתי ממנה שהיא לא באמת ידעה מי ניצח בדרבי, אבל ברירת המחדל הביאה לניחוש מושכל שאם אתמול היה דרבי ויש רק שתי תשובות, מכמבי או הפועל, אז ברור שמכמבי. רגע אחרי שהיא ענתה נכונה המצלמות קלטו כיתה שלמה צוהלת למשמע התשובה הנכונה, וילד אחד המום חוטף בריסטול מילד אחר ומנסה מהר להסתיר את עצמו. ככה גדלנו.
בכינו אל הכר בימים ובלילות, אף אחד לא הבין מה עובר עלינו .גדלנו לתוך המציאות הזו וזה היה מפחיד. זה היה מפחיד הרבה יותר כשבמקביל אהדנו קבוצת כדורסל עם אותו שם ובאותו צבע, שתמיד היתה קרובה אבל אף פעם לא מספיק. שם לפחות לא היו לאבא הרבה סיפורי גבורה על אליפויות לספר.

הכרנו אז אחד את השני בפרצופים אבל מעולם לא אמרנו שלום. ידענו שיש עוד כמה כמונו, שכל שבת אבא לוקח אותם גם כשזה ליגה ארצית, וזה טמרה,וטבריה ונסיעות ארוכות וחזרה בחושך,תמיד בחושך. חיכינו כל השבוע ליום שבת בציפיה משולבת בפחד ולא הבנו דבר אחד בסיסי: למה?למה אבא למה? למה אנחנו מרגישים שונים, מוזרים, לא כמו שאר הילדים, איפה זה טירת הכרמל, ולמה לעזעזאל ילד בן 9 צריך לגלות את זה ביום שישי בצהריים? מה זה הדבר הזה שנקרא דרבי שאנחנו הולכים אליו תמיד כצאן לטבח?למה אתה תמיד לוקח אותנו לזה אבא?ואובארוב. וברומר. ודריקס.וזוהר. ואלפרד ברכה. ודי!די!!!!!!!!!!!!!! אה ונמני, כן נמני, כבר אז.

בשלב מסוים הלוזריות כבר היתה חלק בלתי נפרד מאיתנו. גידלנו את תורת הנאחס בקרבנו, למדנו להדחיק רגשות וללבוש מסיכות לא רק בפורים אלא בכל השנה. גדלנו להיות האנשים הכי ציניים בעולם וכל מי שנמצא בסביבתנו יהנהן בהסכמה עם הקביעה הזאת.
תמיד אנחנו מחייכים, תמיד הכל עובר לידנו, תמיד הומור שחור. בחוץ הכל ורוד, בפנים צלקת שחורה,כתם.

עד אתמול בערב .
אתמול בערב נפל דבר.השתנו סדרי עולם. אנחנו, הילדים של חורף 93, שהלוואי ובאמת היה מדובר בחורף אחד ולא בתקופת התבגרות שלמה, מחקנו את העבר. אי אפשר להסתכל אחורה בפחד יותר.
אבא מנסה להגיד לי כבר כל העונה שעכשיו זה הזמן שלי להכות על חטא הילדות. זה לא עבד בשני הדרבים הקודמים וזה לא עבד גם אתמול מעט לפני שריקת הפתיחה, כשאבא אמר לי שאנחנו פשוט יותר טובים מהם, שהם כלום, ובגלל זה אנחנו הולכים לנצח. אני כהרגלי הייתי בטוח שיבוריאן הולך לעקוץ אותנו למוות. והוא עקץ, ככה לפחות הכרוז שלהם ניסה לצרוח ולבלבל אותנו, אבל את הסוף עכשיו כולנו יודעים, ובמבט לאחור היבבה הזאת "אנחנו ניתן את השער הזה לאילייייהההה יבוריאןןןןן", כשאת ה"יבוריאן " אף אחד כבר לא שמע,ביחד עם הנטישה ההמונית אחרי הצ'יפ של טלקיסקי שנראתה כאילו מישהו באמת הבין שהגיעו מים עד נפש והוציא את הפקק מהאמבטיה המלאה, נתנו את הגושפנקא הסופית שתיחתם בספר דברי הדרבי: תל אביב אדומה, מכמבי זה כלום.
זהו.השתכנעתי. אני לומד ליהנות מהרגע הזה כל עוד הוא עוד כאן. אני רואה את תור הזהב שלנו בעיר תל אביב ואני לא אתן לזה לחמוק לי מהידיים. שכחתי את ה4:0 וגם המשבצות כבר נראות כמו סתם עיצוב גרוע.
מי יודע אם הבן שלי יצטרך ללכת מושפל לבית הספר?ללכת במדבר כל גיל ההתבגרות שלו כשהוא שומע סיפורי גבורה מאבא על ימים יפים והגמוניה אדומה. על גוטמן, אניימה, טופוזאקוב, יבואה,מצ'ו, ביבראס והשאר. אגדות שהיו באמת, ושקרים על ימים יפים שעוד יבואו , מתישהו.

אני מאוד מקווה שבארי הגדול רואה את הימים המאושרים האלו ושמנוחתו עדן. הוא היה הסנטה קלאוס שלנו, של כל הילדים של החורף ההוא, שנת 93. הוא היה הגיבור שלנו אתם מבינים? כשאתה בארצית וסיני בורח לשכונת התקווה, אתה נשאר עם גיבור ילדות בדמות גבר תמהוני שמחקה פילים ושואל אותנו כל שבת , מבלי להכיר אותנו כמובן, אם היינו ילדים טובים ומגיע לנו שאבא לקח אותנו למשחק היום.
זהו. הצלקת נעלמה, הכתם נמחק. אנחנו הילדים של חורף שנת 93 מסתכלים עכשיו על השיר הזה, קוראים כל שורה באטיות ומצטמררים.
הבטחתם.קיימתם. אבא, עכשיו אני ב100% יודע שזה לא היה שקר.
איך אמר אלי קוקוס כהן הגדול למראיין בטלויזיה בשיא השפל של העונה בליגה הארצית:"תקשיב טוב, הפועל תל אביב זאת אימפריה.תמיד." אז ממנו אבא לקח את הציטוט כל יום ראשון בבוקר.

השיר הזה מוקדש לכל אותם הילדים האלה, היום אני מכיר כבר את כולם בשמות, אבל כל פעם שאני רואה אותכם אני נזכר בפרצופים של פעם:



אנחנו הילדים של חורף שנת תשעים ושלוש
חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות
הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב
הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב
וכשהריתם אותנו באהבה בחורף תשעים ושלוש
רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה.

כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה
הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה
כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות
אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא
ופניכם בתצלום הישן מוכיחות דיברתם מכל הלב
כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב.

הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות
הבטחתם לקיים הבטחות
הבטחתם יונה

אנחנו הילדים של חורף שנת תשעים ושלוש
גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש
גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות
גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות
ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים
כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים
אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש
אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת תשעים ושלוש

הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות
הבטחתם לקיים הבטחות
הבטחתם יונה



אנחנו ילדי חורפיי אלפיים


" אנחנו ילדי חורפי האלפיים. לא היינו ביציעים בחורפים של תחילת שנות התשעים, שמענו רק את הסיפורים על כך שהפסד בדרבי היה חלק מהשגרה, בראשון בספטמבר הולכים לבית ספר, בפורים מתחפשים, בפסח קוראים את ההגדה, ביום האחרון של בית ספר מקבלים תעודה ומהדרבי חוזרים מושפלים ומדוכאים אל הבית. בראש מובס אנשים נכנסו לבלומפילד עוד לפני תחילת המשחק, ועוד לפני שהתחיל חשבו על מה יעבור עליהם יום לאחר מכן, עד מתי יסבלו עוד דרבי שכזה. שש שנים נוראיות היו, שש שנים בלי אף ניצחון בדרבי, עשרה הפסדים בגביע ובליגה, כולל הפסד בגמר גביע. גם כשהגיע הניצחון המיוחל לא הייתה הרגשה שתהיה לזה המשכיות.

אנחנו היינו באותו זמן בגן, שיחקנו בחול, התגלשנו במגלשה, הקשבנו לדברי הגננת, ובעיקר שרפנו שלוש שנים שם. רובנו לא היינו מודעים אז לדבר שישנה את חיינו, לדבר שיהפוך את הימים הכי מדכאים של גיל התבגרות, לימים מאושרים בפחות משעתיים. אנחנו לא שייכים לדור הקודם שמשפטי שיריו של איינשטיין, "החולצה האדומה היא לא מציאה" ו"הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב", היו תיאור של הנעורים שלהם. אומנם חווינו פעמיים כמעט ירידת ליגה, במשך שנתיים גם אנחנו תיעבנו את הבוקר ביום שאחרי הדרבי, אבל מצד שני חווינו אליפות, ארבעה גביעים והמון רגעים לא נשכחים ממשחקי הדרבי.

את הרגעים מהגן כבר שכחנו, הבית ספר בתהליך שכיחה, גם רוב הזיכרונות מהצבא יבוא יום וייעלמו, אבל את הרגעים בדרבי, כשהפועל כובשת ואושר עולה על הפנים. כשהפועל מובילה על חודו של שער בזמן הפציעות ומתח ועצבים משתלטים עלינו עד הרגע שהשופט מכניס את המשרוקית לפה. את הרגעים שכבר במחצית, אתה מרגיש שהמשחק גמור, אתה יודע שאסור לך להרגיש ככה, הכל פתוח, אבל קשה לך לדמיין את הסמרטוטים הצהובים חוזרים למשחק. את הרגעים שאתה מרגיש שהמשחק אבוד או שמכמבי הולכים לחזור, ואז מגיעה הישועה בהפתעה. את השחקן ה-12, האולטראס, הסאב וארגון קשישי מכמבי הולכים הביתה הרבה לפני שהמשחק נגמר. את כובש השער רץ כמו פנתר לאחר כיבוש השער, רץ מהר יותר מכל הזמן שחלף עד כה בדרבי, וכל מה שאתה רוצה זה לגעת באליל הזמני שלך, פעם קוראים לו בלילי, פעם אוסטרץ, פעם גרשון, פעם אדרי ופעם אחרת לאלא.

היסטוריה זה משהו שהסמרטוטים בצהוב אוהבים לשלוף מהכיס בכל ויכוח, שולפים את התירוץ הזה יותר מהר מכל קוסם שראיתי ששלף דבר כלשהו מכיסו, מגבו ומפיו. אז סמרטוטים יקרים, ההיסטוריה לא משקרת, הפועל ת"א מובילה עליכם במספר הניצחונות לפני קום המדינה, אחרי קום המדינה ובזמן בית המקדש הראשון, השני והשלישי. תפאורות הראווה שלכם "לא יוצאים בלי ניצחון"', “תוסיפו עוד גביע לאדום", “הם מפחדים", “חשבתם שנגמרו לכם הסרטים? תראו מי עומד על הקווים”, התפאורות האלה הגיעו באיחור של עשור, אם תרצו או לא תרצו שנות האלפיים אדומות. חשבתם שנגמרו לכם הסרטים? יש עוד דרבי במאי.
_____________________________________
אימרה ודעה זה כמו רקטום , לכל אחד יש.
TORRENTS4EVER


חזרה לפורום

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 14:06

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 11 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר