עיון מעמיק בסוגיה העלה את התמונה הבאה, מהפתח של שסטל רוז', הלא היא קלעת יחמור, בצפון סוריה. מצודה צלבנית קטנה ולא חשובה:



שימו לב לסידור האבנים מעל הפתח שלה. האבנים מסודרות כקשת מקלה, שהיא גם קשת שטוחה. הבנאי של הפתח סידר כך את האבנים, שתסטנה את כל כובד המשקל מהקיר שמעליהן אל צידי הפתח, וכך המשקל לא יאיים על המשקוף. כדי להדגים את זה, הבנאי השאיר סנטימטרים בודדים של אויר מתחת לסידור הזה של האבנים, כדי להראות ששום דבר לא נשען באמת על המשקוף. שהסידור הזה באמת עובד. ואכן - 1000 שנים והוא עדיין עובד.

אם כך, אני מתחיל לחשוד שבנאים טובים באמת ידעו לבנות קשת שטוחה שתהיה כה איתנה, עד שהיא לעולם לא תתכופף, וכדי להוכיח זאת, הם השאירו אויר מעל המשקוף.

בנאים פחות טובים הלכו על פתרון קל יותר, שמו אבן גדולה על אבן גדולה, ובעליונה הם עשו "כזה כאילו": השאירו את האוויר המפורסם, וחרטו על האבן שמעל האוויר חריצים כדי שהיא תיראה כמו שורת אבנים. רק בשביל השוויץ. להתגאות במשהו שהם לא באמת ידעו לעשותו.

או במילים אחרות - החריץ הזה, בשתי הדוגמאות שהבאתי, הוא פשוט עבודה בעיניים, והתהדרות בנוצות גנובות.

וסתם, אם כבר עוסקים בפרטי בנין: שימו לב לקשת המחודדת מעל הפתח. יש לה משהו דמוי שני נחיריים בקצה. אלה לא אבנים שבורות, אלא פתחים של נחיריים אמיתיים. צינורות שאפשרו למגינים לשפוך שמן רותח על מי שינסה לפרוץ את השער. ולמה שניים? אחד בשביל השמן, אחד בשביל להסתכל ולצחוק.