כולל איזה 2 שהכרתי מגיל צעיר, והגעתי למסקנה שמה שמשותף לרובם היה שניתן להגדירם כ "אנשים ששומעים קולות " : הם היו במובהק אנשים שיש בהם עולם פנימי נפרד, מקביל לזה האמיתי, רק שהם לא יכולים להפריד בי השניים. אחד הדברים שחיזקו אצלי את הרושם היה שכולם ללא יוצא מן הכלל היו בטוחים שהם תמיד מסתכנים או תחת סיכון, בעוד שלכל צופה מהצד הם היו נראים סוג של בטלנים שלא רק שלא חווים סיכון, אלא שמעולם לא היו אפילו במעמד של "איש קטן הלכוד בגלגלי המערכת " -חוויה שגרתית, ודי לא נעימה, עבור כל אדם מן השורה. מאחר ותחושת הרדיפה שלהם נראתה אמיתית, אין מניעה אלא להסיק שבעולם מקביל בו האני שלהם חי הם באמת מרגישים מאויימים ונלחמים לשרוד.

.