הרצאה שנשא גנרל בדימוס סטנלי מקריסטל באתר "TED" על מנהיגות ופיקוד.

http://www.ted.com/talks/stanley_mcchrystal.html

להלן תוכן ההרצאה מתומלל ומתורגם

הרצאה שנשא גנרל סטנלי מק'קריסטל כחלק מפרויקט "ted". מק'קריסטל שירת בעברו בכוחות המוטסים של צבא ארצות הברית. לאחר שהוסמף כקצין בווסט- פוינט בשנת- 1976, התנדב לצנחנים. בהמשך שירת מק'קריסטל בכוחות המיוחדים ואף פיקד על גדוד צנחנים, גדוד ריינג'רס ורגימנט הריינג'רס כולו. מק'קריסטל פיקד על פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים והוביל אותו בפעולות מיוחדות רבות, ובהן לכידתו של סדאם חוסיין וחיסולו של אבו מוסעב א-זרקאווי. הוא הודח מתפקידו, כמפקד כוחות בעלות הברית באפגניסטן, לאחר שהתבטא בראיון כנגד סגן נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן בשנת- 2009.

הקשב, למד... ואז הובל\ גנרל סטנלי מק'קריסטל

"לפני עשר שנים, בבוקרו של יום שלישי, פיקדתי על תרגיל צניחה בפורט בראג, צפון קרוליינה. זו היתה צניחת אימונים שגרתית, כמו רבות אחרות שעשיתי, מאז שנעשיתי צנחן, עשרים ושבע שנים קודם לכן. ירדנו לשדה התעופה מוקדם, בגלל שזה הצבא ואתה תמיד יוצא מוקדם. אתה עושה קצת תרגילי רענון, ואז אתה הולך לחגור את המצנח שלך, וחבר עוזר לך. ואתה חוגר את מצנח הטי- עשר, ואתה נזהר מאוד כיצד אתה חוגר את הרצועות, במיוחד עם רצועות הרגליים, כי הן עוברות בין רגליך. ואז אתה חוגר את המצנח הרזרבי, ואת שק החזה הכבד, ואז מגיע מדריך צניחה. והוא מש"ק מנוסה במבצעים מוטסים. הוא בודק אותך הוא תופס את הרצועות המתיחה שלך והוא מהדק את הכול! כך שהחזה שלך נמחץ, כתפייך נמחצות למטה, וכמובן, הוא מהדק עד שהקול שלך עולה שתי אוקטאבות גם כן. אז אתה יושב וממתין זמן מה, משום שזה הצבא. ואז אתה עולה למטוס, ואתה נעמד ואתה עולה עליו, ואתה מדדה בצורה כזאת- בטור של אנשים- ואתה מתיישב על מושבי קנבס בשני צידי המטוס, ואתה מחכה עוד קצת, כי זה חיל האוויר המלמד את צבא היבשה כיצד לחכות. ואז ממריאים, וזה מספיק כואב כעת, ואני חושב שזה מתוכנן בצורה כזאת, זה מספיק כואב שתרצה לקפוץ. לא באמת רצית לקפוץ, אבל אתה רוצה לצאת. אז אתה נכנס למטוס, אתה טס איתו, ואחרי עשרים דקות, מדריכי הצניחה שלך מתחיל לתת לך פקודות. הם נותנים- 'עשרים דקות,'- זו אזהרת זמן. אתה יושב שם, בסדר. ואז הם אומרים לך- 'עשר דקות,' וכמובן, אתה מגיב עם כל אלה. וזה כדי לחזק את הביטחון של כולם, להראות שאתה לא פוחד. ואז הם אומרים לך- 'היכון!'. אז הם אומרים- 'צוות חיצוני, עמוד!' אם אתה בצוות החיצוני אתה עומד עכשיו. 'אם אתה בצוות הפנימי, עמוד'. ואז אתה מתחבר. ואתה מחבר את החבל הסטטי שלך. ובנקודה הזאת אתה חושב 'היי, נחש מה? אני כנראה הולך לקפוץ.' אין דרך לצאת מזה עכשיו. אתה עובר כמה בדיקות נוספות, ואז הם פותחים את הדלת. וזה היה ביום שלישי בבוקר, בספטמבר, והיה די נעים בחוץ, כך שרוח נעימה נושבת פנימה. מדריך הצניחה מתחיל לבדוק את הדלת, וכאשר מגיע הזמן לצאת אור ירוק נדלק ומדריך הצניחה אומר 'קפוץ!' הבחור הראשון קופץ, ואתה פשוט בטור, ואתה די מדדה לעבר הדלת. קפיצה היא שם מטעה, אתה נופל! אתה נופל החוצה מן הדלת. אתה נקלע לזרם האוויר, והדבר הראשון שאתה עושה זה לנעול את הגוף במצב מהודק. הראש צמוד לחזה שלך, ידיים פרושות וחובקות את המצנח הרזרבי. אתה עושה את זה משום שעשרים ושבע שנים קדם לכן, סמל צנחנים לימד אותי לעשות זאת. אין לי מושג אם זה משנה משהו אבל זה נראה הגיוני, ולא עמדתי לבחון את ההיפותזה שהוא עלול להיות טועה. ואז אתה מחכה לשוק הפתיחה כאשר המצנח שלך נפתח. אם אתה לא מקבל שוק פתיחה, אתה לא מקבל מצנח ויש לך מקבוצה שלמה של בעיות חדשות לחלוטין! אבל בדרך כלל אתה זה נפתח. בדרך כלל זה נפתח. וכמובן, אם רצועות הרגלים שלך אינן מונחות נכון, בשלב זה, אתה מקבל עוד ריגוש, בום! ואתה אתה מביט סביב, אתה תחת חופה וזה טוב. ואז אתה מתכונן לבלתי נמנע. אתה עומד לפגוע בקרקע. אתה לא יכול לעכב את זה בהרבה. ואתה לא באמת יכול להחליט היכן תפגע יותר מדי, כי הם מעמדים פנים שאתה יכול לנהוג, אבל בעצם אתה משולח. אז אתה מביט סביב היכן תנחת ואתה מנסה להכין את עצמך וכשאתה מתקרב את משחרר את שק החזה הקשור תחתיך בחבל משתלשל, כך שהוא לא יהיה עליך כשתנחת ואתה מתגונן לעשות גלגול צנחנים. עכשיו הצבא מלמד אותך לעשות חמש נקודות ביצוע: כפות הרגלים שלך, השוקיים שלך, הירכיים שלך, הישבן שלך ושרירי שכיבות הסמיכה. זאת הנחיתה האלגנטית הזאת, סיבוב וגלגול. וזה לא הולך לכאוב. בשלושים ומשהו שנים של צניחה מעולם לא עשיתי אחד. תמיד נחתתי כמו אבטיח שנפל מחלון בקומה השלישית. וברגע שנחתתי הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק אם שברתי משהו שאני צריך. נענעתי את ראשי ושאלתי את עצמי את השאלה הנצחית- 'למה לא הלכתי לעבוד בבנק?' והבטתי סביב ואז ראיתי צנחן נוסף. בחור צעיר, או בחורה. והם שלפו את רובה האם- 4 שלהם ואוספים את ציודם, והם עושים את כל מה שלימדנו אותם. ואני הבנתי שאם הם יצטרכו לצאת לקרב הם יפעלו כפי שלימדנו אותם והם ילכו אחרי מנהיגים. ואז הבנתי שאם הם ישובו מן הקרב הרי זה משום שהובלנו אותם היטב. והייתי שוב מחובר לחשיבות מה שעשיתי. עכשיו, אני מבצע את קפיצת יום השלישי הזו, אבל זו לא סתם קפיצה, זה היה האחד עשר בספטמבר 2001, וכאשר המראנו משדה התעופה אמריקה חייתה בשלום. כשנחתנו בשטח הצניחה הכל השתנה! ומה שחשבנו על האפשרות שהחיילים הצעירים האלה יצאו לקרב כתיאורטית, הפך מאוד מאוד אמיתי ומנהיגות הפכה חשובה. אבל דברים השתנו, אני הייתי בריגדיר גנרל בן ארבעים ושש, הייתי עטור הישגים. אבל דברים השתנו כל כך, שהייתי צריך לעשות מספר שינויים משמעותיים, ובאותו בוקר, לא ידעתי זאת. אני חונכתי על ידי סיפורים מסורתיים על פיקוד: רוברט אי. לי, ג'ון ביופורד בגטיסבורג וגם חונכתי עם דוגמאות אישיות לפיקוד. זה היה אבא שלי בוייטנאם, ואני חונכתי להאמין שחיילים היו חזקים וחכמים ואמיצים ונאמנים. הם לא שיקרו, רימו, גנבו או נטשו את אחיהם לנשק, ועודני מאמין כי מנהיגים אמיתיים הם כאלה.


אבל בעשרים וחמש שנות הראשונות שלי בקריירה היו לי כמה חוויות אחרות. אחד ממפקדי הגדוד הראשונים שלי, עבדתי בגדודו במשך כשמונה עשר חודשים, השיחה היחידה שהוא ניהל עם סגן מק'קריסטל, היתה במייל השמונה עשר במסע מואץ בן עשרים וחמישה מייל, והוא ירד עלי' במשך כארבעים שניות, ואני לא בטוח שזו תקשורת אמיתית. אבל שנתיים אחר כך, בעת שהייתי מפקד פלוגה, יצאתי למרכז האימונים הלאומי. עשינו אימון והפלוגה שלי ביצעה התקפה עם שחר. אתם יודעים, התקפה עם שחר קלאסית, שאתה מתכונן במשך כל הלילה, נע לשטח ההיערכות. והיתה לי קבוצה משוריינת באותה נקודה. נענו קדימה והושמדנו. אני מתכוון, הושמדנו מיידית. האויב כלל לא הזיע בעשותו כן. ואחרי הקרב הם הביאו מן תיאטרון נייד והם עושים מה שהם מכנים 'תחקיר בגמר פעולה' ללמד אותך מה עשית לא נכון. סוג של פיקוד באמצעות השפלה. הם שמים את המסך הגדול, והם מעבירים אותך דרך הכל , 'ואז לא עשית את זה, ולא עשית את זה וכהנה וכהנה.' יצאתי מרגיש מאוד שפוף, כמו נחש על גחונו. חיפשתי את המג"ד שלי משום שאכזבתי אותו, והלכתי להתנצל בפניו, והוא אמר- 'סטנלי, אני חושב שהיית נהדר.' ובמשפט אחד הוא הרים אותי, העמיד אותי בחזרה על הרגליים, ולימד אותי שמפקדים יכולים לתת לך להיכשל ועדיין לא לתת לך להיות כישלון!


כשהגיע האחד עשר בספטמבר בריגדיר גנרל מקריסטל בן הארבעים ושש רואה עולם שלם חדש. ראשית, הדברים הברורים, שאתם מכירים, הסביבה השתנתה, המהירות, הביקורתיות, הרגישות של כל דבר עכשיו היא כה מהירה, עד כי לפעמים זה מתפתח מהר מכדי שלאנשים יהיה זמן להרהר בכך. אבל כל מה שאנו עושים נתון בהקשר אחר. חשוב מכך, הכוח שהובלתי היה פרוש על גבי יותר מעשרים מדינות. ובמקום שאוכל לכנס את כל המפקדים לקבל החלטה בחדר אחד, ולהביט להם בעיניים ולבנות את ביטחונם העצמי ולזכות באמונם, אני עכשיו מפקד על כוח שהינו מפוזר, ואני חייב להשתמש בשיטות אחרות. אני חייב להשתמש בשיחות ועידה בווידיאו, אני חייב להשתמש בצ'אט, אני חייב להשתמש בדוא"ל, אני חייב להשתמש בשיחות טלפון, אני חייב להשתמש בכל מה שאני רק יכול, לא רק לתקשורת, אבל גם לפיקוד. צעיר בן עשרים ושתיים, הפועל לבדו אלפי מיילים ממני, צריך לתקשר אתי בביטחון. אני צריך שיהיה לי אמון בהם ולהיפך. ואני צריך גם לבנות את האמונה שלהם. וזה סוג חדש של פיקוד עבורי. היה לנו מבצע אחד שהיינו צריכים לתאם אותו ממקומות שונים. הזדמנות חדשה צצה ולא היה לי זמן לכנס את כולם יחד. אז היינו צריכים לאסוף מודיעין מרכב, היינו צריכים להכין את היכולת לפעול. זה היה רגיש, היינו צריכים לעלות בשרשרת הפיקוד, לשכנע אותם שזה הדבר הנכון לעשות, ולעשות את כל זה באמצעים אלקטרונים. נכשלנו! המשימה לא צלחה. ואז מה שהיינו צריכים לעשות, הייתי צריך לעשות, הייתי צריך לגעת ולנסות לבנות מחדש את האמון של הכוח הזה, לבנות מחדש את הביטחון שלהם, שלי בהם ושלהם בי, ואת של המפקדים שלנו בנו ככוח. הכל ללא היכולת להניח יד על הכתף. דרישה חדשה לחלוטין. גם האנשים השתנו. אתם בטח חושבים שהכוח שפיקדתי עליו היה כולו חיילי קומנדו קשוחים עם אגרופים גדולים, נושאים כלי נשק אקזוטיים. במציאות, חלק ניכר מן הכוח עליו פיקדתי נראה בדיוק כמוכם. היו שם גברים, נשים, צעירים, זקנים- לא רק מהצבא, מארגונים שונים. רבים מהם הוכפפו אלינו רק על בסיס לחיצת יד. אז במקום להוריד פקודות, אתה עכשיו בונה קונצנזוס ואתה בונה תחושה של מטרה משותפת. ככל הנראה השינוי הגדול ביותר היתה ההבנה כי פער הדורות, הגילאים, השתנו מאוד. ירדתי לשטח כדי להיות עם מחלקת ריינג'רס במבצע באפגניסטן. ובמהלך המבצע הזה סמל מחלקה איבד חצי מידו, בעת שזרק רימון יד של הטליבאן חזרה על האויב, אשר נחת בסמוך לצוות שלו. דיברנו על המבצע, ובסוף עשיתי את מה שאני לרוב עושה עם כוח שכזה, שאלתי- 'איפה הייתם באחד עשר בספטמבר?' וריינג'ר צעיר בסוף הטור, שיערו פרוע ועיניו אדומות מהיותו בקרב ברוח הקרה של אפגניסטן, אמר- 'המפקד, אני הייתי בכיתה ו'.' וזה הזכיר לי שאנחנו מפעילים כוח שחייב שתהא לו מטרה משותפת ומודעות משותפת, אך עדיין היו לו חוויות אחרות, ובמקרים רבים אוצר מילים שונה, מערכת יכולות שונה לחלוטין במונחים של מדיה דיגיטאלית משלי ושל רבים מן המפקדים הבכירים האחרים, ועדיין צריך להיות לנו אותו חוש משותף. זה גם יצר משהו שאני קורה לו היפוך מקצועי, בגלל שהיו לנו כל כך הרבה שינויים ברמות הנמוכות בטכנולוגיה, בטקטיקות ומה לא, שפתאום הדברים שעשינו בעת שגדלנו, לא היו הדברים שהכוח עשה יותר.


אז כיצד מנהיג נשאר בעל אמינות ולגיטימי כאשר הוא לא עשה מה שהאנשים שהוא מוביל עושים? וזה אתגר פיקודי חדש לגמרי, וזה הכריח אותי להיעשות הרבה יותר שקוף, הרבה יותר מוכן להקשיב, הרבה יותר מודרך מלמטה למעלה, ושוב אתם לא ביחד בחדר אחד. ודבר נוסף, ישנה השפעה עליך ועל המפקדים שלך. יש השפעה מצטברת, אתה לא מאפס או טוען מחדש את הסוללה שלך בכל פעם. עמדתי מול מסך, לילה אחד בעיראק, עם אחד המפקדים הבכירים שתחת פיקודי, וצפינו בקרב יריות בו היה מעורב אחד הכוחות שלנו, ונזכרתי שבנו היה באחד הכוחות שלנו. ואמרתי- 'ג'ון, איפה הבן שלך? ואיך הוא?' והוא ענה- 'המפקד, הוא בסדר. תודה ששאלת.' אמרתי- 'איפה הוא עכשיו?' והוא הצביע על המסך ואמר- 'הוא בקרב היריות הזה.' תחשבו על לצפות באח שלכם, באביכם, בת, בן, אישה בקרב יריות בזמן אמיתי ואין ביכולתכם לעשות בנוגע לכך דבר. תחשבו על לדעת את זה לאורך תקופה. וזה לחץ חדש ומצטבר על המפקדים, ואתה צריך לצפות ולטפל אחד בשני. ככל הנראה למדתי הכי הרבה על מערכות יחסים. למדתי שהם הגידים שמחזיקים את הכוח ביחד. כל בוקר, עשיתי חלק ניכר מן הקריירה שלי ברגימנט הריינג'רס, וכל בוקר ברגימנט הריינג'רס כל ריינג'ר, ויש למעלה מאלפיים כאלו, אומר את שבועת הריינג'ר בת ששת השורות. אתם אולי מכירים שורה ממנה, היא אומרת- 'לעולם לא אעזוב חבר שנפל, ליפול בידי האויב.' וזו אינה מנטרה סתמית, וזה אינו שיר. זוהי הבטחה. כל ריינג'ר מבטיח לכל ריינג'ר אחר, שלא משנה מה יקרה, לא משנה מה המחיר, אם אתה זקוק לי אני מגיע. וכל ריינג'ר מקבל את ההבטחה הזו מכל ריינג'ר אחר. תחשבו על זה. זה חזק בצורה שלא תאמן. זה כנראה יותר חזק מנדרי נישואין. והם מקיימים את זה, מה שנותן לזה כוח מיוחד. והיחסים הארגוניים שמחברים אותם פשוט מדהימים. ולמדתי שיחסי אנוש הם יותר חשובים מתמיד. היינו במבצע מסובך באפגניסטן ב- 2007, וחבר ותיק שלי, שביליתי שנים רבות, בנקודות שונות בקריירה שלי, איתו, הייתי סנדק של אחד הילדים שלו, שלח לי פתק, פשוט בתוך מעטפה, שהיה בו ציטוט משרמן לגרנט, שאמר- 'ידעתי שאם אי פעם אהיה במצב קשה- אתה תגיע, אם אתה חי.' יחסים כאלה, עבורי, היו קריטיים בנקודות רבות בקריירה שלי. ולמדתי שאתה חייב לתת את זה בסביבה הזאת, בגלל שזה קשה. זה היה המסע שלי. אני מקווה שהוא לא נגמר. למדתי להאמין שמנהיג הוא לא טוב משום שהוא צודק, הוא טוב בגלל שהוא מוכן ללמוד ולתת אמון. זה לא דבר קל. זה לא כמו מכונת שרירי בטן אלקטרונית, שנותנת בחמש עשרה דקות בחודש שרירי בטן חטובים. וזה לא תמיד הוגן. אתה עלול ליפול, וזה כואב. וזה משאיר צלקות. אבל אם אתה מנהיג האנשים שאתה סומך עליהם יעזרו לך לקום. ואם אתה מנהיג האנשים שסומכים עליך צריכים אותך על הרגליים. תודה רבה."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)