בתקופת לימודים בניו יורק, וכמובן צריך לעבוד קצת מהצד כדי לחיות, עבדתי מדי פעם בחרת הובלות של חבר, יום אחד נפלתי על נסיעה לסאות קרוליינה עם עוד שני חברה ומשאית ישנה עם סמלים של חברת השכרה שכבר לא קיימת וחור בפינה העליונה של הגג וג'י פי אס שלא יודע איפה הוא (חשוב להמשך),
הבוס דיי נודניק ומתקשר כל 5 דקות לשמוע איפה אנחנו כי הוא משלם לפי שעות ושלא נעבוד עליו שיש פקקים כי הוא בודק עדכוני תנועה.
שני החברים שהיו איתי רצו רק לחזור כמה שיותר מהר ואני מתעקש על זה שנטייל קצת בהזדמנות הזו, בסופו של דבר החלטנו שעצור איפה שהוא בחזור אחרי שנפרוק את המשאית,
כמובן שאחרי 14 שעות נסיעה רצופה (הפסקה אחת לפיפי ותדלוק) פריקה של עוד שלוש שעות של ארגזים קרועים מנוחה של שעתיים ויציאה חזרה לא ממש נשאר חשק לעצור איפה שהוא אז התחלנו בנסיעה חזרה אני ועוד אחד נרדמנו דיי מבואסים פתאום אני מתעורר ורואה שלט "וושינגטון סאו'ת" אני אומר לנהג צא בפניה הזאת ולפחות נצטלם ליד הבית הלבן, שני שניות היסוס ויאלה לוקחים את היציאה לכיוון "וושינגטון" מיד אחרי הסיבוב של המחלף אנו נכנסים לשכונת ווילות יפה מטופחת ומגודרת ומנסים למצוא איזה כביש ראשי למרכז העיר, ו נאדה אין כלום הכל שומם אחרי כמה דקות נסיעה רואים שלט ימינה "הוספיטל" נוסעים לכיוון בתקווה למצוא מישהו שיכוון אותנו,
נוסעים דקה שתיים לכיוון הבית חולים ונתקלים במחסום שיושב בו חייל חמוש ונראה דיי מבולבל מההופעה שלנו ככה באמצע הלילה כמובן שלא השארנו לו הרבה זמן לחשוב ומיד פנינו אליו וביקשנו הכוונה "לבית הלבן" (את הפרצוף ההמום שלו אני בחיים לא אשכח
החייל מגמגם משהו על זה שהוא לא מקומי ולא מכיר את העיר אבל תחכו פה שנייה ואני אשאל בקשר.
סבבה, עומדים בצד ולאט לאט עולות לנו שאלות כמו: למה צריך חייל בכביש גישה לבית חולים, מה השכונה הסגורה הזו שנכנסו דרכה קודם ועוד.... פתאום אני שם לב לצליל מוזר באיזור ושניות אחר כך אי רואה שכל השטח החשוך מאחורי החייל הואר והולי שיט: מסלול תעופה לצידנו ורביעיית מטוסי קרב על המסלול מחממים מנועים.

כבר הבנו שמשהו פה לא פשוט והתחלנו להילחץ בעיקר מהסיבה שאנחנו עובדים ואין לנו ניירות, נראה שעדיין לא ממש קלטנו מה הולך)
רמקול גדול שהתעורר לפתע לחיים אומר לנו לצאת אחד אחד עם ידים מורמות, אין הרבה ברירות .
מולנו עומדים מסודרים בשורה חיילים לבושים בשחור עם נשק שלוף ונראים דרוכים שלא ראינו עד עכשיו, מאחורה עוד כמה ג'יפים שחורים ועוד איזה 30 כלבים שמשוטטים ביננו לחיילים שני מסוקים עם פרוג'קטורים מפלצתיים מופיעים מאי שם, (ואותי רק מעניין איך זה שכל הגדוד הזה הגיע ואנחנו לא שמנו לב
"אסור לדבר, לעמוד ברווחים, רגליים מפושקות", קצינה כל שהיא עוברת ביננו ושואלת פרטים אני היחיד שמגמם ממש קצת אנגלית, לפחות הבנתי מה זה" איי די" אני אומר לחברים שלי וכולם בספונטניות מורידים ידיים מסתובבים וחוזרים לכיוון המשאית להביא את התעודות זהות, (הדבר היחיד שהציל אותנו זו הקצינה שעמדה ביננו לבין החיילים)
פקודה ברמקול שהגיעה לקצינה, להפריד אותנו כשכל אחד יהיה מוקף חיילים ומתחילה חקירה מצחיקה כי אנחנו לא ממש קולטים מה הולך ומתבדחים ביננו על האמריקאים שעושים רעש מכל שטות ורוטנים על זה שאף אחד פה לא יודע איך לכוון אותנו לבית הלבן, והם ממש לא צוחקים ולא מבינים איך בתמימות משאית שרשומה בניו יורק עם X מיילים בחוזה של ההשכרה מופיעה פתאום עם 800 מייל יותר בזמן של בערך 27 שעות, עם חור בגג ושלושה אנשים מוזרים עם רשיונות ישראליים (בלי דרכונים) מחפשים את הבית הלבן בתוך בסיס צבאי ששם גם משכנו של המטוס הנשיאותי במרחק של פחות מחצי מייל מהמסלול.
מה שלי נראה שהם הבינו שהסיפור שלנו מטומטם מדי בשביל להיות מומצא וליוו אותנו אחר כבוד החוצה לא לפני בדיקת רנטגן, הרחה, מישוש, וסריקת גייגר עלינו ועל הגרוטאה שאיתנו.
רק ביציאה הסביר לנו אחד החיילים שבאמת ריחם עלינו מה היה המקום הזה,
היה עוד המשך ארוך לנסיעה הזו כשהחלטנו להדליק את הג'י פי אס ולסמוך עליו אבל אולי בהזדמנות אחרת