על עוון זה חייבים סקילה:

מסכת סנהדרין פרק ז משנה ד



אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב ועל הכלה ועל הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה והמגדף והעובד ע"ז והנותן מזרעו למולך ובעל אוב וידעוני והמחלל את השבת והמקלל אביו ואמו והבא על נערה המאורסה והמסית והמדיח והמכשף ובן סורר ומורה



לגבי חומר העוון: (מעבר לשאר חייבי סקילה)

איסורי הערווה בכלל ועבירה זו בפרט התייחדו בכך שאין לעולם קיום כאשר מבצעים אותן. עוון זה (של סילוף מוסד הנישואין) הוא המאוס ביותר מבין העריות ולהלן מקורות חלקיים.


ויקרא פרק יח



(ג) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו:

(פירוט כל איסורי הערוה בפסוקים הבאים)



(כד) אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם:

(כה) ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה:

(כו) ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה האזרח והגר הגר בתוככם:

(כז) כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ:

(כח) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם:



בפסוקים מבואר כי מעבר לעצם האיסור ישנם מעשים מסוימים אותם לא ניתן לסבול במיוחד בארץ ישראל: בני מצרים וכנען התייחדו בהם. מצרים היא מקור הטומאה בעולם. ואנשי כנען הוקאו מארץ ישראל בגין עוונות אלו. יעויין במדרשים המצורפים בהם מפורטים מעשים אלו.



מדרש אגדה ויקרא פרק יח

כמעשה ארץ מצרים. מלמד שהתעיבו המצרים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום אשר היו יושבים שם ישראל, שנא' אשר ישבתם בה: וכמעשה ארץ כנען. מלמד שהתעיבו הכנענים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום ישראל, שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה: ובחקותיהם לא תלכו. מלמד שחוקות הכנענים הבל המה, וכן ירמיהו אומר חוקות העמים הבל (המה) [הוא] (ירמיה י' ג'): תנו רבנן ובחוקותיהם לא תלכו. יכול אנחנו זרע המאמינים שלא נתפלל ושלא להזדווג כמו שהם עושים, תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו, לא אמרתי לך אלא בחוקי תועבתם, ומה היו עושים, האיש נושא לאיש, והאשה נישאת לשנים, ואיש נושא אשה ובתה



ילקוט שמעוני פרשת אחרי מות רמז תקפז



אי כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותן, ת"ל ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם, מה היו עושין האיש נושא לאיש ואשה לאשה ואשה נשאת לשנים והאיש נושא אשה ובתה לכך נאמר ובחקותיהם לא תלכו.

מבואר במדרש זה שעיקר המיאוס וחומר העוון הוא כאשר הדבר קבוע ובמסגרת חוקי הנישואין. למרות שברור שהאיסור בעינו ואף חייבים עליו סקילה גם כאשר הוא מבוצע באופן מזדמן.

לגבי מיתות בית דין ובכן ישנם הרבה מאד מגבלות עד לפסק דין שכזה. בגמ' מבואר שסנהדרין היתה הורגת אחת לשבעים שנה. אציין את אחד התנאים כדוגמה:
התראה. פירושו של תנאי זה שצריך להתרות בתוך כדי דיבור בבעלי העבירה. המתרה צריך לפרט את האיסור ואת מקורו והמותרה צריך לקבל את הדברים ולהתיר עצמו למיתה. כלומר להודיע על כוונתו לבצע את העבירה על אף עונשה החמור. לאחר מכן עליו לעבור על העבירה בתוך כדי דיבור. (המקורות כולן בגמ' בסנהדרין חלק מהדברים תלויים במחלוקת תנאים אך למיטב זכרוני (לא עיינתי כרגע) כך נפסק).

כאשר בוצע פס"ד זה הוא בוצע באופן שיגרום צער מינימאלי לנידון וכמו כן נשמר כבודו.

הניסיון להציג את היהדות כאינקווזיציה צמאת דם פתאטי והוא נובע מבורות במקרה הטוב.

ולסיכום אכן זו דרכה של היהדות אדם המבסס את חייו על מעשה בהמי (וזה אכן מה שזה), ועל אנוכיות מוחלטת (סיפוק יצרים ללא מתן תמורה, ללא דאגה להמשך הקיום) - תכונות שהן מנוגדות לכל המסר והמוסר היהודי, אינו ראוי להחשב לחלק מהחברה היהודית!! התנ"ך הוקיע את מעשי סדום דור המבול כנען ומצרים ופרט את עונשם כדי להבהיר שאין מקום למציאות כזו במסגרת החברה האנושית.