וזה מה שהצלחתי לעלות מהרשת
תוספות יתקבלו בברכה

ב- 1930 רכש שפירא שטח קרקע גדול של 800 דונם ממנזר השתקנים בלטרון. היה בדעתו להקים שם אתר נופש ולחלק את השטח לחלקות בנות 1-5 דונם. את המקום הוא ביקש לקרוא "כפר האחים שפירא" על שם שני בניו. אולם העסקה הסתבכה: שפירא העביר רק חלק מהכסף, אבל לא קיבל את כל האדמה. המחלוקת התגלגלה למאבק משפטי ממושך ויקר בבתי משפט אנגליים בלונדון. אף שבית המשפט המלכותי פסק לטובתו, שפירא לא קיבל לידיו את הקרקע עד מלחמת העצמאות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו עסקיו של שפירא לדעוך. ב-1942 ניחתה עליו מכה נוספת: לאחר שנתן בנו הצעיר עזב את הבית (גם הוא בגיל ארבע-עשרה) ועבר לקיבוץ, עזבה סוניה את בעלה, נסעה לבוסטון והתחתנה שם עם בן דוד מבוגר (אחרי שהתאלמנה חזרה לתל אביב, והתגוררה לבדה בסמטה פלונית עד פטירתה).

אחרי מלחמת העצמאות, כשהקרקע בלטרון עברה אל מעבר לגבול, העניין נראה היה אבוד. שפירא התחיל למכור את המגרשים, אך מצבו רק החמיר. הוא הזדקן והתעייף.

לאחר מלחמת 1967, עם כיבוש הגדה, חידש בנו של שפירא, נתן, את ההתדיינות המשפטית על הקרקע בלטרון, הפעם בבתי דין ישראליים. אלא שבינתיים העביר המנזר את האדמות של שפירא ליישוב היהודי-ערבי נווה שלום. הפרשה נגררה עוד ועוד והגיעה לסיומה בפשרה רק בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה. שפירא עצמו נפטר מרושש בתל אביב ב-1970 ונקבר בקריית שאול.

שמוליק -מורה דרך