חוות וויזיה מרוחקת מראש פינה כ- 5 ק"מ מזרחה, משתרעת יחד עם השטחים שנצטרפו אליה אחרי הווסדה, על שטח של 5,000 דונם אדמה מישורית פוריה, המסוגלת לעיבוד חקלאי בכלי עבודה חדשים.
כביש ראש פינה מטולה חוצה אותה לשתיים.
גבולתיה ממזרח - אדמות משמר הירדן.
ממערב - אדמות מגאר אל חייט.
מצפון - אילת השחר.
מדרום - קיבוץ מחניים.
וויזיה נקנתה יחד עם השטחים שנרכשו בגליל העליון ע"י יהושע אוסוויצקי פקיד הברון בין השנים תרמ"ו - תרנ"ז (1886 - 1897).
הגליל העליון לא זכה לפקיד חרוץ וכה חדור רעיון לאומי כאוסוויצקי שהצליח להקים מפעלים חשובים ובעלי ערך בגליל העליון להרחבת הישוב בכללותו.
הוא שהעביר את מי המעיינות בצינורות בראש פינה, יסד בית חרושת למטווית ולסריגת משי, הקים בתים ורפתות לאיכרים וכו'. עד היום נזכר שמו בהערצה בפי כל עולל...

עם רכישת אדמות וויזיה, הכיר מר פרץ פסקל (הקים את קופארטיב התפוזים "פרדס"), שכיהן באותן שנים כ"גנן" (אגרונום) בגליל העליון, בערכה וחשיבותה של אדמה זו שלא נוצלה מזה מאות בשנים, והחל להשקיע בה את כל מרצו לבניה ולנטיעת כ- 700 דונם זיתים ו- 10 דונם פרדס. אלה התפתחו לתפארת כל זמן היותו מנהל החווה. בין הנטיעות נטע זרעי פלחה לתבואה וכו'.
כמו כן נטע פול ושעורה לטובת אורוות האדמניסטרציה של הפקידות שהיו במג'וואז.
אימן את צעירי ראש פינה במקום בהחזקת מחרשה הרתומה לששה סוסים וכן העביר שיעורי ערב בחקלאות. כמו כן היו התלמידים נבחנים במקצעות השונים כך שהיתה השכלה ולא סתם גידולים כמו שאר החורנים.
כך החלה ראש פינה לשגשג תחת הנהלתם של שני האדונים אוסויצקי ופסקל. האחד היה עסוק ברכישת קרקעות והשני בכיבושן.

תקופת זוהר זו נמשכה כ- 10 שנים. עם התעוררות הרעיון בשנת תרנ"ח, כי הגיע הזמן שהאיכרים יהיו בבחינת "החי הנושא את עצמו", נמסרו מושבות הברון לחברת יק"א.
באוקטבר 1899 ביקר בארץ ישראל מנהל חברת יק"א מר אברמסון בכדי להגשים רעיון זה, לחלק לכל איכר תקציב לקניית קרקע, כולל בהמות עבודה, זרעים, בתים וכו'.
מכיוון שאדמות וויזיה, הקרובות לראש פינה נבחרו, הוחלט ע"י האדמניסטרציה שבמקום יהיו משפחות כפולות היינו אב ובן צעיר. הכוונה היתה שהצעיר עם משפחתו יהיו תושבי קבע במקום. ולכך הוקצו 300 נפוליאונים לכל משפחה צעירה ובתוספת 40 נפוליאונים להקמת בתים בני שני חדרים!!!
אך מה רבה האכזבה שהכסף לא הגיע במועדו. וכך לא נזרעו החלקות בעונה המתאימה ובינתיים העונה עברה ובתים לא הוקמו החליטה הקבוצה הראשונה להתגורר במערות שנמצאו בשטח כדי להחזיק את אדמתם.



עיבוד האדמות התחיל ע"י שמונה משפחות ראשונים:
ישראל גולדברג.
שמעון גולד ברג.
דניאל בנדל.
הרש בנדל.
שמואל הורוויץ.
ירוחם פישל רובינשטיין.
ברוך גולדרינג.
לייב לינדר.
בשמחה יצאו לעבד את אדמתם, אך הטבע כאילו אמר לא כאן מקומכם והחל להתעלל בשלחו בהם את חומו - הגרנות נשרפו מיד אחר האסיף בשנת תרס"ב (1902).
בשנת תרנ"ד (1894), דבר הבהמות היכה בהם ללא רחם. בתרס"ו (1906), הופיע הארבה ושיטפונות בשנת תר"ע (1910).
הכישלונות הללו הביאו את התושבים להתלקות מהמקום. איכר אחר איכר עזבו את וויזיה מחוסר אמצעים ואפשרות להמשיך כך. ורק אחד, יורשו של ירוחם פישל יעקב רובינשטיין הוא היחיד שנשאר ובמקומם באו אחרים בהסכמת האדמינסטרציה של יק"א.
אין להתעלם מן האמת המרה, שהשגיאה העיקרית לא באשמתם של האיכרים אלא פקידי האדמיניסטרציה, גרמו לחורבנה של וויזיה בכך שלא שעו לתחינותיהם של האיכרים שתקופת השנה חשובה לזריעה, וסיקול הקרקע, דורש כלים כבדים יותר.
כך אחותה של וויזיה - "אילת השחר" התפתחה, כי הבינו בהנהלה שצריך לנהוג אחרת.

נאום יעקב בנדל ( רשימות מן היומן)

שמוליק -מורה דרך