כמו ילד שההורים תפשו שהוא כבר חצי שנה מחשש, מסתלבט ומבריז במקום להיות בכיתה, עכשיו גילדת התקשורת העברית מכסה עכוזה הפעור לרווחה (כמובן שרק לעיני מי שבוחר לראות) בכותרות שהיו אמורות להיות קודם לאסונות. בכוונה צילמתי מסך, ולא קישרתי, משום שאין ספק שמהר מאוד נשמע שוב על 1, או יותר, מ...

התאילנדית של יובל שטייניץ
הקוויאר בקבלת הפנים של נילי ברק
מברשת השיניים החשמלית של שרה נתניהו
הפליטים הוירטואלים שהתקשורת הוזה את קיומם (ע"ע "מסתננים") ובמיוחד סיפור סוחט דמעות של האחד מהם שהוא אשכרה פליט.
יהודים שאמרו דברים לא טובים על ערבים

ושאר הנפיחות שהעצלנים האלה מפיקים במקום לעבוד.

מה שמזכיר לי: פעם, כסטודנט צעיר שעבד באבטחת בית חולים, לא הצלחתי למנוע (באלימות מסויימת) מאיזה בן משפחה להתפרץ למיון ולעוק על הצוות שטיפל באשתו שהיה לה פריצת דיסק. ידעתי שהפעלת אלימות אולי תמנע התפרצות שלו וצעקות, אבל ללא ספק תגרום לפי עשר אלימות יותר מזו שאני הייתי מפיק. עם כל הכבוד לפילוסופיה שלי, הגדרת התפקיד שלי הייתה למנוע מאנשים כאלה להכנס: נ-ק-ו-ד-ה. מנהל בית החולים פיטר אותי (אחרי זה החזירו אותי לעבודה, משום מה או לא משום מה, אבל באותו הרגע זה מה שקרה). בשום מקום לא רשום שאני חייב להפעיל אלימות כנגד אדם שהיה ברור שלא מתכוון פיסית לפגוע באיש (וזה היה ברור), אבל רוח התפקיד היא כזאת, ולכן היה מוצדק לפטר אותי, ומה עוד שלא בדיוק הייתה משפחה תלוייה בי כמפרנס, וממילא נשארתי עובד חברת השמירה שיכלה למצוא לי מקום עבודה אחר. מאז, ועד היום, תמיד הקפדתי לבחור בתפקידים שלדעתי הייתי מסוגל לקיימם כלשונם, ובלי להגיע לקונפליקט הזה בין "מה שאני הייתי רוצה לעשות" ובין "מה שצריך לעשות". הכל תוך התחשבות ב"רוח התפקיד", שזה מצד מאוד נפוץ בקרב עבודות שאינן "קאנוניות" (כמו מהנדס, או רואה חשבון, שלומדים מאוד קשה בשביל לעבוד בעבודה מתגמלת שבה אין כל מיני קונפליקטים מתמשכים).

העיתונאי העברי לא רוצה להיות כלב שמירה של ממש? שילך לחפש עבודה אחרת. זו "ר-ו-ח ה-ת-פ-ק-י-ד" שלו! בדיוק כפי ש"רוח התפקיד" של הורים זה להיות מעבר למי שמביא אוכל לפה של הילד ובגדים לגופו. לא אומרים שמי שהוא הורה פאסיבי ישללו ממנו את ההורות, אבל אין ספק שכאשר הורה לחלוטין לא מתפקד בסופו של דבר רשויות הרווחה יעברו קו אדום ויטפלו במעמד ההורות שלו. הקו האדום הזה נמצא הרחק מעבר לקו הדמיוני המסמל "טיפול סביר בילד" וזו הסיבה שישנם ילדים רבים שסובלים מהוריהם, אולם רשויות הרווחה לא יכולות לסייע: "רוח ההורות" היא מושג מופשט ואנו חייבים להיות בטוחים שנחצו קווים אדומים לפני שמתערבים באופן חודרני לתא המשפחתי. בדיוק אותו המצב עם העיתונאי העברי: לו היו עיתונאינו סובבים את הקו הדמיוני של "עיתונאות סבירה" לא הייתה מניעה אלא להניח להם, ולהסתפק בביקורת. הבעיה היא שרובם ככולם עברו את הקו האדום - הברור לחלוטין - שמאחוריו תחום שאין לו שום השקה לתפקידה התאורטי ("רוח התפקיד") של העיתונות. אני חציתי קו אדום מוחלט כאשר היה ברור לי שאני מניח לאדם להכנס לחדר המיון, והעיתונאים עברו קו אדום מוחלט כאשר בחרו להפוך לכתבי פפראצי וגונזו. מסיבה זו הגיע הזמן להכיר בחציית הקו האדום ולהפיל את פסלו של העיתונאי העברי העומד בגאון בכיכר העיר עליה ועל ראשי תושביה הוא מח-בן בגאון.

.