אני באופן אישי מאוד התחברתי לקטע הבא מתוך היומן:
"אחרי מרחק קצר החליטו הצנחנים להסתער על קבוצה של בתים ריקים בין השדות. הם נתנו מכת אש די רצינית שבמהלכה נהרגו שני קירות ודלי, ואורלנד ירה שני מטולים נפיצים כדי לעשות וידוא הריגה לגג. אחרי שראינו שכל העצמים הדוממים באזור ללא רוח חיים, נכנסנו למרחב של הבתים כדי להתקדם לעבר שכונת אל עטטרה הנכספת. אני לא זוכר מה בדיוק קרה בין השעות שהלכנו בחולות ובשדות ובין הרגע שהגענו לשכונה, מכיוון שרוב הזמן ישבתי והתעפצתי כשכל העולם ואחותו חוץ מאיתנו נתנו מכת אש. האמת, זה כבר היה יותר כמו אגרוף אש. איזה, זה היה ברמה של לום־לראש אש.

ראשון, 4.1, יום 9 למבצע.15 יום למייק אנד אייק

לא ברור מתי התחיל יום ראשון ונגמר שבת. אנחנו ערים כבר איזה 20 שעות, וכל הלילה הלכנו בקור אימים הזה. לאל עטטרה הגענו עם שחר. התמקמנו במחסן קטן ומסריח שצמוד לבית ספר, למנוחה קצרה ולאוכל. אכלנו קצת טונה, בוטנים וקבנוס. צ'רני אכל הרבה קבנוס. "אני לא רעב", הוא הסביר, "אבל יכול לאכול עכשיו איזה שתי קילו קבנוס". קבענו עמדות וסבבי שמירה והתמקמנו לישון. פתאום, באמצע מנוחת לוחם עמוקה וטובה, אני שומע את רחמים צועק בחוץ. לא שלשמוע את רחמים צועק זה בלתי רגיל, אבל כשהקיר של הבניין התחיל לנטות לכיוון פנים הבית, הבנתי שקורה משהו חריג. רצתי החוצה וראיתי D-9 נוסע לתוך הבית שבו ישנים אחי לנשק. מיד הצטרפתי לרחמים ולדודי והתחלנו לצעוק ולנופף בידיים לצמ"הניק שנהג בכלי הענק. למזלנו הוא שם לב אלינו, עצר את הדחפור והוציא את הראש מהחלון. "מה קרה?", הוא שאל. חוץ מזה שאתה אידיוט, חשבנו, לא הרבה. אבל הסתפקנו בלצעוק לו "יש פה אנשים בבית, אל תהרוס אותו!". הוא הינהן ונסע. בפנים ראינו את הקיר מוטה בזווית של 30 מעלות, אבל חזרנו לישון כי הבית עוד נראה די יציב. בדיוק כשנעצמו לי העיניים שמעתי פתאום קול מוכר של בטון חורק: שוב הורסים את הבית. זהו, החלטנו לעבור לבית של הצנחנים. שני חדרי שינה, מטבח, סלון ושירותים, וגם שלושה ארונות ושתי תמונות של ערפאת. אחת עם מי שנראה כמו בעל הבית, בחור מהשיטור הימי של הרשות הפלסטינית. השנייה עם ערבי בא בימים, אולי האבא של לובש המדים. החבר'ה מעורב סיפרו לנו שהם שברו מנעול שהיה על אחד הארונות ומצאו שם רובה אוויר. כזה שיורה כדורים ממתכת, לא החרא הזה מפלסטיק שקונים בשוק בחמש שקל. הם גם מצאו פונדת אקדח ושמן נשק. ישבנו קצת עם הבחורים. שאלנו את השאלות הרגילות: איזה מחזור אתם? איך ביחידה שלכם? היה קשה הגיבוש? אלה שנקלעו לשיחות אישיות שאלו גם: מאיפה אתה? יליד 88' או 89'? מכיר את ההוא? זה, אגב, המשחק הצה"לי הכי מגניב. בדרך כלל הוא הולך ככה:
מכיר את ההוא?
כן, היינו ביחד בזה.
וואלה, היה איתי בזה וזה.
וואלה.
וואלה."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)