ביותר הקיימים שנכתבו בעזור האחרון, בנושא המדובר. אין לי ספק כי לא תמיד הציגה את התמונה המלאה בכל עניין, אולם המיוחד במחקרה הוא כי היא שפכה אור על סבך עצום של תופעות, הפרושות בכמה מימדים של זמן, מרחב ואופי, הקשורות בתהליך שהביא לכך שאירופה הפכה לשבויה של הפוליטיקה הערבית. לא מדובר על כמה שברי עדויות, או מובאות שיצאו מהקשרם, ועליהן תילי תילים של הנחות מתלהמות כדרך היודופובים המזינים את jewwathch, אלא על כמות עצומה של עדויות שהאדם הרגיל, ואפילו הסקרן, כלל לא שמע עליהן מעולם. מסיבה זו גם אם יוכח שבקנה מידה בירוקרטי מחקרה כולל המוני פינות שעוגלו שלא לפי כללי המחקר הטהורים (במדעי הרוח... עאלק...), עדיין מדובר על פתיחת צוהר לתיבת שרצים שגם אם חציה אכן "מזוהם", עדיין מדובר על גילוי מחריד.

התובנות שלה חדות כתער, והספר מרתק פסקה אחרי פסקה (ניתן גם לקרוא אותו מכל נקוה, ועדיין להשכיל).

ולמה הציבור הישראלי ממעט לדעת על ליטמן, רהולה פילאר או אוריאנה פלאצ'י? ניתן למצוא סיבות עבור כל מקרה לגופו, אולם באופן כללי העניין נובע גם משום שהישראלי הורגל "לכרות" את ידיעותיו הפוליטיות מהעיתונים ולא מפרסומים יותר רציניים (או שהוא קורא ספרים שמומלצים באותם עיתונים...), וגם משום תופעת ה"ריאלופוביה": הפחד הפושט בכל העולם המערבי מפני ראיה המציאות נכוחה: תופעה המזכירה במאפייניה את תופעת ה"חרדה הדנטלית" (פחד משתק מכל פרט הקשור בטיפול בבעיות שיניים, המוביל כמעט תמיד להתרחבות אותן הבעיות וספו "זחילה למרפאת השיניים של מי שלא הסכים ללכת"). בני העולם המערבי, והפריפריות שלו, הם הדור הראשון שלא חי בצילו של שום אסון, גם לא ברמת "דור שני": כבר ההורים שלנו חיו לאורך רוב חייהם בעולם מאוד בטוח. לכל היותר היו אפיזודות כמו ששת הימים, או כיפור, שהיו עליית מתח אולם לא הבשילו לשלב הרע יותר של דכאון. בני המערב מפונקים ורגילים כי עולמם יציב ומוגדר עד לפרטי פרטים. נראה להם כי קואליציה יציבה של מומחים, רופאים, מדענים, מהנדסים וכלכלנים, יתגברו על כל מהמורה שתגיע, וכולנו נצעד אל השמש הזורחת. פעירת המבט לעבר האיום של הפאשיזם האיסלאמי, הוא כמו כניסה למחלקה מלאה גוססים מנפחת ריאות, עבור מעשנת כבדה בת 20: "ביאוס" או "קילקול הסבבה". ומאחר ו"ערך הסבבה" הוא מרכזי בחשיבה המערבית ("כל בני האדם נולדו עם זכות שיהיה להם סבבה בחיים"), יש צורך להתעלם מהבעיות הגדולות (עם הקטנות אפשר להתמודד בכלים שיש לנו). לקרוא "אירוערביה", או אפילו "סיפור עצוב" של בני בגין (החיבור הטוב והממצה ביותר שנכתב ביראל מזה שנים רבות על הנושר הערבי-ישראלי, והוא אפילו לא ממש חיבור אלא קובץ מאמרים...) זה מבאס.

.