הבוקר מגיע מהר מדי. רכבת מתקרבת שהופכת בהדרגה לשריקת קומקום עצבני זו לא הדרך הכי טובה להתעורר, אולי כדאי לחפש שעון עם צלילי אוקיינוס וציוץ ציפורים. לא. זה רק יעצבן אותי יותר.

מהמיטה למטבח, מרתיחה מים לקפה הראשון, מהמטבח לאמבטיה, יושבת על האסלה ובוהה במרצפות. הכתמים הופכים ליצורים מוזרים ומעוותים, שדון מחודד זקן, מפלצת רוטטת, מכשפה עם אף בולבוסי וחיוך מבהיל. אני מתנערת ומכריחה את עצמי לקום ולשטוף את הפנים שממאנות להתעורר ונראות לי מוזר, עיניים של מישהי אחרת מתבוננות בי דרך המראה.

עם הקפה לספה בסלון. מנסה להיזכר בחלום אבל כל מה שעולה לי זה תמונות מעורפלות של טרקטורים ומשהו על עוגות גבינה... אחרי הקפה השני, כשברדיו מישהו חסר אחריות מחליט להשמיע את לילות של ירח מלא, אני כבר לא מצליחה להתאפק ומחייגת את המספר שלו. המספרים המוכרים מרגישים לי כמו בית, בית שאסור לי להיכנס אליו יותר והכעס והעלבון מצטברים לי בגרון ואני מרגישה שאני תיכף נחנקת או בוכה או צועקת -

הלו?

אני לא מצליחה לדבר

שירה? מה קורה?

יש לנו אהבה, היית מאמינה?

ערן צור שר ואני סוגרת את הטלפון.

אחרי, אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה

הטלפון מצלצל.

שירה, מה קורה איתך?

בלילות של ירח מלא דמיון הופך למציאות, כמעט שאפשר לגעת דרך זכרון בדמות

את מדאיגה אותי את יודעת?

גיחוך לא רצוני נפלט לי.

שירה??

אני מדאיגה אותך?

כן.

אתה שומע את השיר?

שקט. הוא לא עונה לי, רק נאנח.

שירה, מה את רוצה?

אני מרגישה הכי פאטתית בעולם, הכי רפיסה וסמרטוט אבל אני חיבת להגיד לו את זה.

אני מתגעגעת אליך.

עוד אנחה, הרבה יותר ארוכה הפעם.

שירה -

אתה יודע מה? שכח מזה, טעות, טעיתי, זה בכלל טעות במספר. אני לא שירה והשיחה הזאת לא התקיימה, בסדר? פשוט תמשיך לעשות מה שעשית קודם. אני... טוב אני סוגרת. שלום.

אני מחכה עוד עשר דקות למקרה שהוא יתקשר ויתחנן שנחזור כי הוא הבין שאני אהבת חייו הנצחית ויוצאת לעבודה.

מהחדר של אביב אני שומעת את "יהללוך מלאכים" הוא בטח עובד על בר מצווה. או ברית. אני סוגרת את הדלת, משאירה את המלאכים בחוץ, פותחת את המחשב. החתונה של שולי וחגית. לא, זו לא חתונה לסבית, שולי זה קיצור של שאול, זה מהצבא, הוא הסביר כשנפגשנו לסגור את הפרטים, ולא ששאלתי. אני מכניסה כותרת באותיות מרחפות - "חיים בסרט הפקות" גאים להציג: החתונה ומתחילה את קבלת הפנים עם טרק לא מוכר של דיפ פורסט. חיבוקים, חיוכים, כלה, חתן, שוב כלה, האבא שלה, אבא שלו, אמהות, אמא שלו ואבא שלה, דודים, מחפשת קטעים עם האחים. זה חשוב. חברים, בחור חמוד עם ראסטות עושה לחיים עם הכוס שלו – עוברת להנה היא באה של מוש בן ארי שעושה את העבודה למרות שהוא כבר קצת לעוס – חברות של הכלה קופצות, החתן מתחבק עם אח ועוד אח ואחות, יופי, האבא שלה טופח על הכתף של אבא שלו, חיוכים, איש קורץ, הברמן ממלא כוס בירה, לחיים -

מעבר חד לחופה, נראה, אולי אחרי זה אחזור לשם אבל עכשיו לא בא לי להתעכב. הרב מדבר, אני מכניסה את ההייליטס, לא לחפור עם יותר מדי מלל, שמח תשמח, גן עדן מקדם, בקיבוץ בניה לתוכה, משמח חתן וכלה, ברוך אתה אדוני -

אני ממלמלת את שבע הברכות עם הרב, מדמיינת איך החתונה שלי תראה. לפעמים היא על פסגה של הר בגליל, לפעמים על החוף בסיני ולעיתים נדירות אני מתפשרת על גן אירועים סטנדרטי, אבל בסטייל. אני לבושה בשמלה, קלאסית, פשוטה ומהממת והחתן - טוב, הוא עוד לא השתנה לי בפנטזיה. הפרצוף שלו מופיע לי שם, מחייך חיוך מעצבן, לועג. את תתגברי על זה, אני לוחשת לכלה, זה ייקח לך זמן אבל בסוף הוא יצא לך מהראש.

אבל איך אפשר? איך אפשר לשכוח פתאום מהכול, לעשות קונטרול Zלכל מה שהיה?

אני חוזרת לשולי וחגית, קופצת משוט שלו לשוט שלה בדיזולבים איטיים עם עומר פארוק חלש ברקע, שותלת מדי פעם מעבר לבן, שיראה טהור כזה, מלאכי, סלואו ארוך על היד שלו, הוא מצמיד את כוס היין אל הפה שלה - אני חושבת איך הסרטים שלנו הופכים את המציאות למשהו אחר, מעלימים את המבוכה והגמגום והפאשלות הקטנות, מורידים את הקטעים המשעממים, את הפיהוקים והחיטוטים באף, מקצרים את הנאומים הארוכים מדי, מוציאים את כל השוטים שמבליטים את האף של החתן או את החצ'קון של הכלה, נעצרים על מבט מלא משמעות, או סתם מבט שאנחנו נותנים לו משמעות, משקרים. לא, לא משקרים, עורכים.

הנה זה בא. סלואו על הטבעת, חיוכים, מגבירה קצת את עומר פארוק, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי – שקט - הכוס נשברת, אפקט של ניפוץ זכוכיות, מחיאות כפיים. סלואו ארוך ונמרח של הנשיקה, אני מוסיפה לו עוד חמישים אחוז ואפקט של ניצוצות. לא חזק מדי. יפה. צלילי פעמונים, לא, שטיח עדין של פסנתר. מאחורה, כמו מעולם אחר, מחיאות הכפיים וצעקות מזל טוב. מושכת עוד קצת, דיזולב ללבן ומכניסה את השיר הצועני. עכשיו תתחיל סצנת הנשיקות והחיבוקים, פה יש הרבה עבודה, חיתוכים מהירים, קצב, הכפלות. אני עושה save והטלפון מצלצל.

זה לא הוא.

אני מנסה להיזכר בכל הקטעים שערכתי החוצה מהסרט שלנו, שלי ושלו - איך הוא עצבני בבקרים, איך הוא זורק את הבגדים המלוכלכים שלו איפה שבא לו, הפעם ההיא שהלכנו לים והוא נעלם לי לשעה ואפילו לא חשב שהוא צריך להתנצל ואיך כשהראיתי לו בהתרגשות את שורטקאטס של אלטמן הוא בכלל לא הבין ממה אני מתלהבת והריח שלו אחרי אימון כדורסל והבדיחות הדביליות –

והריח שלו. גם אחרי אימון כדורסל. והחיוך הקצת עקום ואיך שהוא היה מסתכל עלי כשחשב שאני לא רואה -

והחוסר ביטחון שמתחבא מאחורי ציניות והגזמות ואיך שהוא התעצבן כשיצאתי לרקוד עם אמיר, אפילו שהוא יודע שלא היה ולא יהיה כלום ואיך שהוא תמיד משאיר לי את כל הכלים –

מוזיקת טרנס, אנחנו מנקים את הבית ביחד, רוקדים על הרצפה הרטובה, הוא מתקרב אלי פתאום ומחבק חזק כאילו הוא עומד לטבוע ורק אני יכולה להציל אותו –

והפעם ההיא שהלכנו לפרונטו ופתאום הרגשתי שאנחנו כמו הזוגות האלה שכבר אין להם על מה לדבר, והתחושה שהייתה לי, שלא הסכמתי אפילו לחשוב עליה, שמשהו לא ממש בסדר –

והפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, מאוהב, משוגע, וקרא לי הנסיכה שלו ואיך הוא היה מהלל את יופיי במילים נשגבות ומתוקות ומצחיקות, כל מיני יפו דדייך ואדמו לחייך, ולוחש לי מילים גסות בצרפתית –

והסרטים והשריטות והצורך התמידי, המעייף, להתחשב בדעות, ברצונות, במחשבות של מישהו אחר, והלילה ההוא, כשהוא אמר לי שאנחנו צריכים לדבר -

לילה בסיני. רוח וגלים ונשימות, כוכבים נופלים. מאחורה, כמו מעולם אחר, צלילים עדינים של גיטרה. סלואו ארוך על האצבעות שלו, מלטפות לי את הבטן, אני מצטמררת, עולות למעלה באיטיות, כאב מתוק של ציפייה. כתף, צוואר, לחי, העיניים שלו לא עוזבות את שלי, הפנים שלו –

הפנים שלו כשהוא אמר לי שאנחנו צריכים לדבר. קפואות, חסרות הבעה, אדישות. יושב מולי על הספה שקנינו ביחד בוילה מרוק, העיניים שלי מחפשות את שלו ולא מוצאות שם כלום –

קאט. מסך שחור.

אביב נכנס. הוא סיים עם החיתוך ומציע לי לבוא איתו לצהריים אצל שמשון. אני מכבה את הסרט, משאירה את הטלפון ליד המחשב, ויוצאת.