בלי קשר לעניין הסרטן, אני עדיין לא מבין חלק מהתגובות כאן.

עד לפני...(נניח) עשור, לא היו סמארטפונים ולא לכל ילד היה פלאפון.
אני זוכר שכשהייתי ביסודי, לא היה לי פלאפון בכלל. התחלתי להשתמש בו באמצע החטיבה וגם אז זה היה פלאפון "טיפש", ישן ובלי צבעים בכלל.

אני לא מבין את הצורך לתת לילדים פלאפונים כל-כך יקרים אם בכלל.
בבית הספר, יש טלפונים.
אצל חברים, יש טלפונים (ופלאפונים של ההורים).
טלפונים ציבוריים עדיין קיימים ברחובות (אולי קצת מושחתים, אבל קיימים).
ו...להמון אנשים יש פלאפונים.

אז עניין הדאגה קצת תמוה מבחינתי. יש מספיק דרכים לתקשר, גם בלי שלכל ילד יהיה סמארטפון.
ואם רוצים לתת לילדים כלי לתקשורת, "פלאפון-טיפש" ולא יקר, מספיק לזה.

( * חברות סלולאר עסוקות בשיווק סמארטפונים, שאנשים שכחו שאפשר עדיין לקנות פלאפונים פשוטים יותר )

הבעיה היא פשוט אצל המבוגרים / ההורים.
כי הם דואגים יותר מדי לילדים, כי הם רוצים שהילד לא יהיה מנודה בגלל שהוא לא מחזיק את הסמארטפון הכי מתקדם שיש וכדומה.

בסוף..כשהפלאפון נאבד - הם אוכלים את הלב ואולי גם את הילדים.



כיום יש לי סמארטפון שרכשתי מעט לפני שהתגייסתי.
(וגם בצבא = עדיף פלאפון פשוט!)