מבחנה העיקרי של מדיניות העמימות הגיע ב-73', ארבע שנים בלבד לאחר שנוסחו עקרונותיה בין מאיר לניקסון. על פי כהן, שר הביטחון משה דיין ביקש ככל הנראה בימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור לדון בביצוע "הדגמה" גרעינית, ואף זימן לשם כך את ראש הוועדה לאנרגיה אטומית דאז, שלהבת פריאר, לישיבת קבינט המלחמה בקריה.

"דיין חשש שישראל מתקרבת לנקודה שאין ממנה חזרה, והוא רצה ככל הנראה שארצות הברית תשים לב שישראל הגיעה לנקודה הזאת", כותב כהן. "לפי עדות של אדם אחד (ארנן 'סיני' עזריהו, איש סודו של גלילי שהמתין לו מחוץ לישיבה ושמע את הדברים מפיו מיד), בסיומה של ישיבת קבינט המלחמה בשעות הבוקר המאוחרות של 9 באוקטובר, יום אחד לאחר שצה"ל נכשל במתקפת הנגד שלו בחזית המצרית, הציע דיין לדון בכמה אופציות שיכללו הדגמה גרעינית. במקום נוכח גם שלהבת פריאר, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, שהמתין כדי לספק תדריך. ברגע שבו דיין העלה את הצעתו, השרים אלון וגלילי אמרו לראש הממשלה שדיון כזה היה מוקדם מדי ובלתי נחוץ. ראש הממשלה הסכימה איתם ופריאר לא נשא דברים בפני הפורום".

בהמשך הקטע העוסק במלחמת יום כיפור, ובהסתמך על דברים שאמר פרופ' יובל נאמן, יועץ שר הביטחון בתקופה וכבר אחד מוותיקי המחקר והמעשה הגרעיני בישראל, מאשר כהן הערכות שפורסמו על ידי מקורות זרים בעבר, ולפיהן ישראל ביצעה במלחמת יום כיפור תנועות שמהן השתמע על העלאת הכוננות הגרעינית. "נראה שבשניים או שלושה מקרים במהלך המלחמה, הוכרזה 'כוננות אסטרטגית' (שם הקוד לכוננות גרעינית): פעמיים בשבוע הראשון של המלחמה, ופעם ב-17 או ב-18 באוקטובר, בתגובה לכוננות של מערך טילי סקאד סובייטיים במצרים", כותב כהן. "האמונה היא שהכוננויות הללו כללו שינויי 'מצבים' שונים, כמו שינוע של טילי היריחו מאתרי האפסון שלהם, תדלוקם ופעולות קשורות שונות".