הייתי 3 שנים אחרי שחרור, וזה היה היום הראשון של המילואים הראשונים שלי - שבועיים מפנקים ברצועת עזה, באותה יחידה בה שירתתי בסדיר. רק 4 חודשים לפני כן חזרתי עם זוגתי מארה"ב, שם חיינו בניו יורק במשך שנה וחצי. המקום בו עבדתי היה ממוקם 10-12 דקות הליכה מהמגדלים, והם היו חלק מהנוף הקבוע של חיי היומיום שלי שם.

היינו ברכב, קצת לפני צומת יד מרדכי כשהפאלפון צלצל - על הקו החברה הכי טובה של זוגתי (גם היא אמריקאית, כמו זוגתי). היא אמרה לי בקול מודאג שהמטוס נכנס בתאומים, וחושבים שזה היה בכוונה כי זה המטוס השני שמתנגש בהם. כאחד שהכיר את העיר לעומק, הייתי בטוח שאיזה טייס עם מטוס קל התנגש במגדל ועכשיו זה לא ירד מהחדשות במשך חודש לפחות... לא ממש התרגשתי מזה, ואמרתי לה שזוגתי ממש מודאגת מזה שנטשתי אותה בפעם הראשונה למשך פרק זמן ארוך של כמה שבועות ושתהיה איתה בקשר. כשהגענו לבסיס, שהיה כמו בית בשבילי, ישר ניגשתי למועדון - ראינו את הכל על המסך, לקח לי בדיוק שניה להבין שהעולם השתנה ברגע זה והמאה ה-21 באמת התחילה.

הימים הבאים היו מלחיצים לא פחות. בעזה נצפו תהלוכות שמחה-לאיד של המוני מפגינים, מהלך שידפוק להם את יחסי הציבור לשנים קדימה. אם בסדיר חוויתי תקופה רגועה, יומיים אחרי ההתקפה חוויתי על בשרי הפגזת פצמ"רים שנפלו 100 מטר מגדר הבסיס והקפיצו אותי מהמיטה לכיוון התקרה... היינו חשופים בצורה די חלקית לחדשות בטלויזיה ובעיתונים, אבל התחושה הכללית באוויר היתה של טרום-מלחמת עולם או משהו דומה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל