מי שמגיע למילואים בראש של טייס קרב - רק לעלות לקוקפיט ולהמריא - יש לו בעיה. מי שלא מבין שמילואים זה "מה שיש לנו", כלומר זה הצבא ואין בלתו - יש לו בעיה. מי שמגיע למילואים וחושב שרק על זה מגיעות לו תשואות ולכן הוא רשאי לשבת בפרצוף חמוץ ולהמתין שהכל יתקתק כמו שצריך מעצמו - יש לו בעיה.
אני אומר שאם אתה כבר בוחר לשרת, ואתה מודע לכך שאתה חלק ממיעוט הולך ומתכווץ שעושה את זה כי זה חשוב לו (אין דבר קל יותר מלהשתמט) אז אתה לא יכול להיות פאסיבי. אני עושה מילואים כבר 19 שנה, עוד כ-5 שנים למנאייק הסופי-סופני. ממצב צבירה זהה לזה של שטנדל בשנותיי הראשונות עברתי בהדרגה להבנה שפעולות שונות כמו לשוחח מראש עם החברים ולתכנן מי מביא מה, רכישה של ציוד אזרחי נחוץ, שמירה בבית על "זיכרון ארגוני" שכולל רשימות ולקחים שעלו מאימונים קודמים (ובכלל, ההבנה שצריך לערוך אותם!), נדנוד לסדירים שמטפלים בנו לא רק אחרי החיול אלא הרבה לפניו - כל אלה הם פשוט מאוד חלק מהמקצועיות שנדרשת מקצין או חייל מילואים.
הצבא הסדיר הוא כמו תמונת רקע שנעה מול העיניים בתזזיתיות. סג"מצ'יק נחמד שראית באימון הקודם כבר לא יהיה שם בפעם הבאה. אנחנו (ואולי נגדי הלוגיסטיקה למיניהם) הם הדבר הקבוע. הסדירים בדרך כלל מלאי רצון טוב, אבל נאיבי ומיתמם מצד חייל מילואים לתבוע מהם לתפקד בצורה מושלמת, לשביעות רצוננו המלא, כשניסיון החיים שלהם הוא חלקיק משלנו. זאת מערכת שצריכה ויכולה לעבוד בשילוב, בהתבסס על המטען שמילואימניקים מביאים עימם מהבית.

ורק כדי להסביר קצת את דבריי. אני לא חושב שצריך לרכוש, נניח, אפודי מגן או כוונות טלסקופיות. אבל איש קשר שמארגן לעצמו ארגז כלי עבודה כי הוא יודע מניסיונו, שנה אחר שנה, שבכל הבסיס הוא לא ימצא מפתח חצי-9/16 מסכן לרפואה כדי למתקן רכבים - אין לי שום בעיה עם זה. ואפילו גדוד שמארגן מגבית קטנה, או תרומות, ומשיג לעצמו ברכיות כי זה פריט שתמיד אין, או שתמיד יש אבל בלוי - אין עם זה בעיה. וכך הלאה.