http://www.zionist.org.il/hugraayoni/demo1.htm

הבעיה הדמונ-גרפית


מאת חגי סגל

בניגוד לנבואות הזעם הדמוגרפיות שמונפקות לאחרונה חדשות לבקרים, ניתוח יסודי ונטול אג'נדה תבוסתנית מוכיח שהערבים עדיין אינם הרוב בין הירדן לים, וגם לא יהיו בשנים הקרובות . למעשה, איש אינו יודע כמה פלשתינים יש, כיוון שמאז 67', לא בוצע מיפקד אוכלוסין רציני בקרב ערביי יש"ע. נתון מעודד ראשון: בשנות האינתיפאדה נטשו רבבות רבות של פלשתינים את בתיהם והיגרו לארצות אחרות. נתון מעודד שני: מאז ראשית המאה הקודמת, כל התחזיות הדמוגרפיות הקודרות לא הגשימו את עצמן.

הדו"חות הדמוגרפיים של פרופ' ארנון סופר הצליחו לחולל פאניקה בחוגי ההנהגה הישראלית. התקבל רושם שבתוך שעה קלה יהיו פה יותר ערבים מיהודים, ואפילו בליכוד הסיקו שצריך לחזור לקווי 67'. אבל הנה מתברר שבניגוד לרושם התקשורתי, יש מומחים חשובים לדמוגרפיה שחולקים על המסקנות של סופר. הם לא מאמינים בגדר. אחדים מהם חושדים שבשנות אוסלו העליזות זרמו מאות אלפי פלשתינים מירדן ליש"ע

א. תעלומת הבתים הריקים

נוף ממיס לבבות הוא אחד הנכסים האסטרטגיים של מאחז מגרון. אפילו ביום לא בהיר אפשר לראות מכאן חצי עולם. עיתונאים, אח"מים וסתם סקרנים שפקדו בהמוניהם את המקום כשנשקפה לו סכנת פינוי מיידית, החסירו פעימה מול הפנורמה הזאת. ירושלים מונחת פה כמו על כף היד, מרחיבת לב, אך גם לא מעט יישובים ערביים, שרק ממגרון אפשר לעמוד על תנופת הפיתוח המרשימה שעברו בדור האחרון. דיר דיבואן, למשל, מצפון מזרח, הפך מאז שנות השמונים מכפר בינוני לעיירה עצומה. בתי המידות שלו משתרעים על רכס רחב ומוארך, וגורמים חולשת דעת לכל יהודי שהדחיק עד כה את הבעיה הדמוגרפית.

הנחמה היא שמדובר בטעות אופטית מסוימת. חלק משמעותי מבתי דיר דיבואן עומדים שוממים. כך גם בכפרים גדולים אחרים בסביבה, כמו ביתין, עין יברוד, סילוואד, רמון. תריסיהם מוגפים, על גגותיהם לא מתבדרים בגדים מכובסים, ובלילות הם שרויים בעלטה. בעליהם האמידים נטשו אותם בהדרגה בשלוש השנים האחרונות, כנראה לאמריקה. "כשתיגמר האינתיפאדה הם יחזרו", מנחש נביל, נהג מונית ערבי תושב הסביבה. לדבריו, גם בשכונות הצפוניות של רמאללה המצב דומה.

כמה עזבו בדיוק, אף אחד לא יודע. ב-C.N.N וב'ידיעות אחרונות' ננקב לאחרונה מספר של 150 אלף, אך מדובר באומדן בלבד, המסתמך בעיקרו על מקורות ירדניים. רוב האוכלוסייה הערבית ביש"ע חיה היום באזורים הנתונים לשליטה אזרחית של הרשות הפלשתינית, ובמינהל האזרחי של צה"ל הפסיקו מזמן לספור אותה. "כמעט כל יום מתקשרים אלינו עיתונאים שרוצים לדעת כמה ערבים חיים בשטחים, אבל אין לנו נתונים כי אין לנו מחלקת מחקר בתחום זה", מתנצל אופיר חכם, הדובר של לשכת מתאם פעולות הממשלה ביש"ע.

גורם אחר בצה"ל מוכן להעריך שביש"ע חיים היום בפועל קצת יותר משלושה מיליון פלשתינים, מהם כשני מיליון ביו"ש ובמזרח ירושלים וכמיליון וקצת בעזה. ההערכה הזאת מהווה מעין שקלול של נתוני הבנק העולמי ושל הדיווחים הפלשתיניים. היא מקובלת, פחות או יותר, על נותני הטון בדיון הפומבי על הבעיה הדמוגרפית. לדבריהם, חיים היום ביש"ע 3 מיליון ערבים בקירוב, ובמזרח ירושלים עוד 210 אלף ערבים. כשמוסיפים להם את ערביי ישראל, שמספרם המעודכן הוא 1.3 מיליון נפש, נקבל שממערב לירדן מצטופפים יחדיו 4.5 מיליון ערבים ו-5.16 מיליון יהודים.

בשורה התחתונה יוצא שממערב לירדן מתקיים כעת יחס מדאיג של 53.4 אחוז יהודים ו-46.6 אחוז ערבים. הגיאוגרף ארנון סופר, מנושאי דגל ההפרדה הטוטאלית, והדמוגרף הנחשב סרג'ו דלה-פרגולה מזהירים שהפער הזה ייסגר בתוך שנים ספורות. סופר אפילו טוען בראיונות אינספור לתקשורת, שכבר עכשיו אין רוב יהודי בארץ. לצורך הממצא המבהיל הזה הוא מחבר לערבים את מאגר העולים הלא יהודיים (290 אלף) ואת אוכלוסיית העובדים הזרים, שגודלה המשוער הוא בין 200 ל-300 אלף נפש. שום מראיין לא שאל אותו עד כה מדוע הוא עושה מיקשה סטטיסטית אחת מהאויב הפלשתיני וממגזר שמשרת בצה"ל ונרצח בפיגועים. אף אחד לא תהה באוזניו אם זה לא מגוחך קצת לדרוש נסיגה מעזה לצורך פתרון בעיית העובדים הזרים.

שאלה חשובה יותר שבקושי נשאלת היא מדוע אנחנו סופרים בכלל את ערביי יש"ע אחרי שכבר לפני 10 שנים העברנו לרשות הפלשתינית את השליטה על 96 אחוז מהם? יש להם דרכונים לא ישראליים, הם מצביעים לפרלמנט משלהם, אך פרופ' סופר ועמיתיו עדיין מונים אותם לחובתנו. הפרדוקס הזה בולט במיוחד ברצועת עזה. כבר 10 שנים מנהלים תושביה חיים ריבוניים מלאים. אין כל חשש ואין כל תביעה רצינית שהם ישתתפו אי פעם בבחירות לכנסת שלנו ויסכנו את אופיה היהודי של ישראל. ובכל זאת, אנחנו ממשיכים למנות אותם. האם לא הגיעה העת לגרוע אותם ממרשם האוכלוסין כאן?

אם אכן נגרע אותם, כמתחייב מהמצב המדיני ומההסכמים שבינינו לבינם, נגלה שהיחס המדויק יותר בין יהודים לערבים בתחומי ריבונותה ושליטתה האזרחית של ישראל הוא 76 אחוז יהודים ו-24 אחוז ערבים. כלומר, עדיין יותר מפי שלושה יהודים מאשר ערבים.

ב. המיפקד האחרון

לפלשתינים יש, כמובן, עניין לנפח את מספרם. הם מודעים היטב לפחדים הדמוגרפיים שלנו, ומשתוקקים לטפחם ככל האפשר. רק לפני שבועות ספורים פירסם 'ידיעות אחרונות' בעמודו הראשון כותרת מבהילה בנדון שטופטפה לו ממקורות פלשתיניים: "הערבים קרובים להיות הרוב בין הירדן לים". כרגיל, פרופ' סופר הוזמן לפרשן את הממצא המדאיב הזה. "אנחנו בקריסה דמוגרפית", הוא צוטט שם, "מדינת ישראל בדרך לחורבן". בעזה חיככו ידים בהנאה. כמה שבועות קודם לכן התפתו אתרי אינטרנט חדשותיים בעברית לפרסם "מחקר חדש" של דר' יוסוף כאמל איברהים, ראש הפקולטה לגיאוגרפיה באוניברסיטת אל אקצה בעזה, ולפיו כבר בתוך שנתיים יצליחו הפלשתינים וערביי ישראל להכריע את היהודים מבחינה דמוגרפית. "הדבר נובע מכך שהגידול אצל הפלשתינים מבוסס על ילודה, ואילו הגידול אצל היהודים נובע בעיקר מהגירה", השתחץ דר' איברהים.

אם תשאלו את הפלשתינים, הם אפילו יגידו לכם שביש"ע ובירושלים חיים היום כבר 3.8 מיליון מוסלמים ונוצרים. הנתון הזה מסתמך על מעקב מסודר לכאורה שמבצעת הלשכה הפלשתינית המרכזית לסטטיסטיקה, אבל ספק גדול אם אכן מתנהל שם מעקב מסודר. קשה להאמין שהלשכה הזאת מסוגלת למנות בדייקנות את אוכלוסי הרש"פ במציאות של מחסומים, סגרים והתרעות חמות. סביר להניח שבמחוזות רבים היא מסתפקת באומדן נדיב, כפי שהיא נוהגת מאז ומתמיד באזור ירושלים, אשר בו היא מנועה מלפעול ומלפקוד.

"אנחנו שואבים את הממצאים שלנו מסקרים ומרישום שוטף במשרדי הרשות השונים" מסביר לי מאג'די סאמארה, דובר הלמ"ס הפלשתיני. לאור המצב הכללי בתחומי הרש"פ חשודה התשובה הזאת ביומרה אדמינסטרטיבית מוגזמת.

לאורך עשרות השנים שבהן שלטה ישראל בכל רחבי יש"ע, היא ביצעה רק מיפקד אוכלוסין אחד, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ובו נמנו 954 אלף נפש. כעבור 30 שנים, בשנת 97', בוצע מיפקד כזה בידי הרשות הפלשתינית החדשה, שבסיומו בישרה כי מספר ערביי יו"ש ועזה הוא כמעט שני מיליון ו-900 אלף נפש. מאז חלפו שבע שנים נוספות ולטענת הרש"פ הם גדלו והתעצמו במאוד מאוד, עד כדי 3.6 מיליון נפש, נכון ליום האחרון של שנת 2003. בישראל יש גורמים שלטוניים רבים המקבלים את הנתון הזה כתורה מסיני.

ג. אגדת הריבוי הטבעי

למעשה, רוב האומדנים של גורמים בינלאומיים מסתמכים על מיפקד 97' כעל נקודת מוצא אריתמטית לחישוב מספר הפלשתינים העכשווי. פקחים בינלאומיים אמנם עקבו אחריו בשעתם, כדי להבטיח את תקינותו, אך הפלשתינים כבר הוכיחו פעמים רבות יכולת הערמה מרשימה על אמצעי פיקוח כאלה. ג'ואן פיטרס, שליחות הסי.בי.אס למזרח התיכון בשנות השבעים, תיעדה את התופעה המגונה הזאת בספרה המאלף והמוחמא 'מאז ומקדם', שתורגם לעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היא מתארת למשל, כיצד נכשלו עובדי מחנות הפליטים בלבנון במאמציהם למנות את תושבי המחנה. "אנו משתדלים לספור אותם", סיפר אחד העובדים הללו, "אבל כל הזמן הם באים ויוצאים; או שסופרים אותם בבגדים מערביים ואחר-כך הם חוזרים בעבאייה ובכאפיה ואנו חוזרים וסופרים שוב את אותם האנשים" (עמ' 31).

פיטרס הדגישה שם: "השימוש התעמולתי בסטטיסטיקה מוטעית, מנופחת, או מטוכססת, לא היה תופעה של הזמן האחרון המיוחדת למחנות הפליטים הערביים בלבד. זה כבר מילא נוהג זה תפקיד גורלי, שלא זכה להערכה נאותה, בגיבוש התפישות והפתרון, או היעדר הפתרון, לגבי הסכסוך הערבי-ישראלי". בספרה, העוסק בשורשי הסכסוך המזרח תיכוני, היא מאבחנת נטייה יהודית עתיקת יומין להאמין לממצאים הסטטיסטיים שמנפקים הערבים, ולהגזים בתיאור תופעת הריבוי הטבעי אצלם. "אפילו היסטוריונים ציונים", היא מתאוננת, "קיבלו בלא ערעור את תופעת 'הריבוי הטבעי' המרקיע שחקים של הערבים" (עמ' 221).

ואכן, אגדת הריבוי הטבעי פירנסה באופן מסורתי תחזיות דמוגרפיות שהתבדו בזו אחר זו, מאז תחילת המאה ה-20 ועד אחריתה. מומחים משמאל ומימין טעו והטעו לאורך השנים את הציבור והנהגתו כשסיפקו לו אומדנים עתידיים מוגזמים על צמיחת האוכלוסייה הערבית. רובם עשו זאת בתום לב, אבל חלקם לא היו חפים מזדון. האיום הדמוגרפי הפך בשנים האחרונות לטענת האליבי המרכזית של חסידי הנסיגה מיש"ע. לאחר שכשלו מאמציהם לספק שלום תמורת שטחים, הם מנסים כעת להבטיח לעם רגיעה דמוגרפית תמורת הצטמקות טריטוריאלית. לטענתם, אם לא תקום בהקדם מדינה פלשתינית עתירת שטח, ערביי יש"ע וערביי מדינת ישראל יכריעו אותנו יחדיו מבחינה דמוגרפית.

היהודים עלולים להפוך למיעוט בשטח שבין הים לירדן כבר בשנים הקרובות, מזהיר השמאל בוקר וערב, ומתעלם מהעובדה שבין הים לירדן יישאר אותו יחס של יהודים וערבים בין אם יפורקו ההתנחלויות ובין אם לאו. לכל היותר תעבור באמצע גדר גבוהה, אבל דווקא לפי שיטת השמאל גדרות אינן מסוגלות לחסל בעיות דמוגרפיות. הוא עצמו הרי ממשיך למנות את תושבי רצועת עזה, מוקפת הגדר, במניין הערבים 'שלנו', ובכך מפריך במו פיו את אפשרות יישומו של חזונו הגדול, "אנחנו כאן, הם שם, ושלום על ישראל".

ד. חידת פייטלסון

אחד החוקרים הוולונטריים של הסוגיה הדמוגרפית בישראל שוהה בשנים האחרונות רוב זמנו בסנט פטרבורג. המהנדס והמתמטיקאי יעקב פייטלסון, בעבר הרחוק היה ראש המועצה הראשון של אריאל, עד שהפסיד בבחירות לרון נחמן. בשבע השנים האחרונות הוא עובד בשליחות הג'וינט. בין לבין שימש כיועץ דמוגרפי של בנימין נתניהו. ממצאיו ומסקנותיו בנושא זה שימשו מצע לפרק על הבעיה הדמוגרפית בספרו של נתניהו, 'מקום תחת השמש'. גם בגיליונות הישנים של 'נקודה' ו'נתיב' אפשר למצוא מאמרים שלו בנושא, חלקם בשיתוף פעולה עם החוקר אברהם שבות. מסמך מקיף שהגיש בסוף שנות השמונים לראש-הממשלה דאז, שמיר, הצביע על כך שהיחס בין יהודים לערבים קטן רק באחוז ומשהו ב-20 השנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים.

ובכן, יושב לו פייטלסון בסנט פטרבורג הקפואה, שותה תה חם, ועובר על הממצאים הדמוגרפיים האחרונים שמגיעים מארץ הקודש. פתאום הוא שם לב לדבר מוזר מאוד: דווקא בתקופה של שיא העלייה מברית המועצות לשעבר הצליחו הפלשתינים לרשום שיא גדול יותר בהתרחבות אוכלוסייתם כאן. על פי חישוביהם שלהם ולפי נתוני האו"ם הם גדלו במרוצת שנות התשעים מכמעט 1.6 מיליון נפש לכמעט 3.2 מיליון. כלומר, גדלו פי שניים בתוך 10 שנים, ב-19 אחוז יותר משיעור הגידול של האוכלוסייה היהודית באותן שנים ברוכות עלייה. במושגים של כריבוי טבעי מדובר ב-7 אחוז לשנה, שיעור בדיוני לכל הדעות.

פייטלסון אומר שנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל (להלן, הלמ"ס) לגבי האוכלוסייה הפלשתינית היו תמיד מדויקים יותר מהנתונים של האו"ם והפלשתינים. הלמ"ס הקפידה כל השנים לגרוע מהרשימות ערבים שעזבו את יש"ע למשך שנה לפחות, בניגוד לפלשתינים ולאו"ם שהמשיכו לספור את כולם, לפעמים אף לאחר מותם (לדבריו, לתושבי מחנות הפליטים ביש"ע יש עניין להסתיר דיווחים על פטירות, כדי להמשיך וליהנות מנתח הסיוע שהגיע לנפטר מאונר"א בעודו בחייו). ואולם, גם ממצאי הלמ"ס שלנו מניבים תעלומה לא קטנה לגבי התמורות הדמוגרפיות במגזר הפלשתיני בשנות התשעים: לפי תחזית רשמית שפירסמה הלמ"ס בשנת 86', תחזית שהניחה מצב של היעדר הגירה פלשתינית משמעותית פנימה והחוצה, היו אמורים לחיות ביש"ע בשנת 2002 רק 2.4 מיליון פלשתינים, לא כולל ירושלים. האומדן המקובל בישראל היום לגביהם הוא, כאמור, שלושה מיליון נפש.

פייטלסון תהה מאיפה צמחו פתאום עוד 600 אלף פלשתינים? האם יכול להיות שערביי יש"ע התרבו בשנות התשעים, אפילו לפי הגרסה הישראלית, בקצב מדהים של למעלה מחמישה אחוזים לשנה?

ה. הפלשתינים עושים עלייה

במהלך ביקור מולדת כאן מעלה פייטלסון שתי תשובות אפשריות לפתרון התעלומה. האחת אומרת שהפלשתינים פשוט עובדים עלינו ומגזימים בהערכת מספרם העכשווי: הם אמנם גדלים בקצב מרשים, אך הרבה פחות מהקצב המדווח, אשר מטיל עלינו אימים ומדיר שינה מעינינו. במיפקד שלהם ב-97' הם מנו גם תושבים ששוהים בחו"ל כבר שנים רבות, וספק אם ישובו אי פעם ארצה. לכן ייתכן שמספרה האמיתי של אוכלוסיית הרש"פ עדיין נמוך משמעותית משלושה מיליון. זה אמנם מספר מדאיג כשלעצמו, אבל הוא מספק למדינת ישראל מרווח נשימה והתארגנות. הצורך בפתרון עכשווי, פתרון נמהר אולי, פחות דחוף מכפי שנדמה.

התשובה האפשרית השנייה לתעלומה מדאיגה הרבה יותר. היא מייחסת את הכפלת האוכלוסייה הפלשתינית בשנות התשעים לא רק לילודה אלא גם להגירה. לפי התרחיש הזה, מאות אלפי פלשתינים היגרו הנה דרך גשרי הירדן ומעבר רפיח בשנים הטובות של תהליך אוסלו. לרגל הקמת הרשות הפלשתינית הם שבו למקומות שאותם נטשו בהמוניהם אחרי מלחמת ששת הימים או במרוצת שנות השבעים והשמונים. ואמנם, גורמי סטטיסטיקה רשמיים בארה"ב מעריכים שכרבע מיליון פלשתינים מתפוצות ערב השתקעו ביש"ע בעקבות הסכם אוסלו. מלבדם הגיעו הנה מתוניס עוד כשלושים אלף איש, אנשי המנגנון האש"פיסטי שערפאת הורשה להביא עימו ארצה, ובסך הכל באו כמעט 300 אלף נפש. המספר הזה אינו פותר את כל תעלומת הגידול הדרמטי באוכלוסייה הפלשתינית בעשור הקודם, אבל לפחות מסביר כיצד גדלה האוכלוסייה הזאת מעל ומעבר לממדים שצפתה לה הלמ"ס הישראלית בשנות השמונים.

למינהל האזרחי אין מושג כמה ערבים היגרו הנה דרך גשרי הירדן מאז הסכמי אוסלו. "אנחנו לא מנהלים רישומים של התנועה הפלשתינית בגשרי הירדן", אומר דובר המינהל. פנייה ללמ"ס באותו נושא נענית בתגובה דומה: "לצערנו, אין לנו הנתונים שביקשת, אולי תנסה בלשכה הפלשתינית לסטטיסטיקה".

דווקא ניסינו. התעניינו בלמ"ס הפלשתיני ברמאללה אם יש בידיה נתוני הגירה פנימה והחוצה בשנות אוסלו ומאז אינתיפאדת אל אקצה. מצטערים, אמרו לנו שם, אין לנו נתונים כאלה. עושה רושם ששני הצדדים פשוט חוששים לבדוק את הנתון הזה, כל אחד מטעמים הפוכים. עדיף להם לא לספור. גורמים יודעי דבר במערכת הביטחון הצטוו לסכור פיהם בסוגיה רגישה זאת.

אם אכן היתה הגירה פלשתינית גדולה ליש"ע בעקבות הסכמי אוסלו, וכנראה היתה הגירה כזאת, היא רומזת שנסיגות ותהליכים מדיניים אינם פותרים את הבעיה הדמוגרפית, אלא דווקא מגדילים אותה. מדינה פלשתינית עצמאית בגב ההר עלולה להיות אבן שואבת לאוכלוסיית פליטי 48' ו-67'. רק לאחרונה השמיע נביל שעת', מחזיק תיק החוץ הפלשתיני, הצהרה מפורשת בעניין זה. "חזרתם של הפליטים לשטחי המדינה הפלשתינית מובטחת", כך התנבא. פירוש הדבר הוא שהאוכלוסייה הערבית באזורים אלה תצמח לאחר הנסיגה הרבה מעבר לריבוי הטבעי שלה כיום. מאות אלפים, אולי מיליונים, ינדדו ליש"ע ממחנות הפליטים בלבנון, סוריה וירדן. בשלב הבא הם יגלשו משם לתחומי ישראל הקטנה. לאור כישלוננו במניעת הסתננותם של 300 אלף עובדים זרים דרך השער הצר של נתב"ג, קשה להניח שנוכל למנוע את הסתננות שכנינו דרך גדר ההפרדה. בגדר יהיו הרבה שערים, למשל באזור ירושלים, ודרכם יחדרו פנימה בקלות אינספור פלשתינים. לחילופין הם פשוט יסתערו עליה יום אחד וימוטטו אותה לעיני המצלמות. האם נירה בהם? קשה להאמין שגדר דקה, המנוכרת לחלוטין לגיאוגרפיה של הארץ, תציל אותנו מהתפוצצות האוכלוסין במדינת פלשתין.

ו. הפתרון הצרפתי

כנס הרצליה האחרון, כנס מיוחצ"ן כמעט כמו העצרת השנתית של האו"ם, עשוי להיזכר בעתיד לא בגלל נאום הנסיגות של שרון, אלא בזכות הנאום של בנימין נתניהו. הדברים שאמר שם על ערביי ישראל לא הושמעו עד היום בצלילות כזאת אפילו מפי בני אלון. נתניהו הסביר שהוא כבר לא סופר את ערביי יש"ע, אשר 96 אחוז מהם אינם נתונים עוד לשליטתנו, וכי מבחינתו הבעיה הדמוגרפית האמיתית היום היא ערביי ישראל. "כדי שהדמוקרטיה לא תבטל את האופי היהודי של המדינה", אמר שר האוצר, "אנחנו חייבים להבטיח רוב יהודי. צריך לקרוא לילד בשמו. אם הערבים ישתלבו בתוכנו נפלא, ומספרם יגיע ל-35-40 אחוזים מהמדינה, אז התבטלה המדינה היהודית. על כן אנחנו זקוקים למדיניות שתאזן בין שני הצרכים הללו. קודם כל להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל. אני אומר את זה כליברל, כדמוקרט וכפטריוט יהודי וציוני".

משתתף אחר באותו כנס, ד"ר יצחק רביד, הרחיב את יריעת הפחדים של נתניהו מפני ערביי ישראל. רביד, ראש הצוות לביטחון לאומי בתקופת כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלה, נמנה עם הזרם הלא מרכזי בקהילת המומחים הדמוגרפיים בארץ. אין לו ויכוח משמעותי איתם על הנתונים העדכניים ועל התחזיות לעתיד, אבל הוא חולק על ההנחה שנסיגה מיש"ע תשחרר את ישראל ממצוקת גידול האוכלוסייה של אויביה. זו, כנראה, הסיבה שקולו בקושי נשמע במעמדים תקשורתיים, שבהם דנים בסוגיה זו. ארנון סופר, התובע הסתלקות מיידית מיש"ע, הוא המומחה הכמעט יחיד שמוזמן לדיונים חשובים כאלה. המסקנות ההיסטריות שלו מהמצב הדמוגרפי עולות בקנה אחד עם המאוויים הפוליטיים של התקשורת, והיא מראיינת אותו בשקיקה שוב ושוב.

גם רביד, כמו סופר, אינו ישן בלילות, אבל בעיקר בגלל הריבוי הטבעי של ערביי ישראל. לא מרגיעים אותו ההסברים שהיחס בין אזרחי מדינת ישראל הערבים והיהודים בקושי השתנה מאז תש"ח (19 אחוז ערבים ו-81 אחוז יהודים ואחרים, לפי נתוני הסיכום של 2003). בכנס הרצליה הוא גילה שמאז אמצע שנות השמונים פסקה מגמת הירידה בריבוי הטבעי של המגזר המוסלמי בישראל, והוא עומד על שיא של 3.5 אחוז לשנה. אצל הבדואים בנגב הריבוי הטבעי הוא אפילו 5 אחוז לשנה, שיא עולמי.

בכל זאת, רביד סבור שמגוחך להתמודד עם האיום הזה באמצעות קיצור קווים והתכנסות מערבה. לטעמו, ישראל היא עוד מדינה מזרח תיכונית הסובלת מבעיה של התפוצצות אוכלוסין, בעיה מודרנית נפוצה שאין שום קשר בינה לבין הוויכוח על הגבולות. "הקו הירוק אינו רלוונטי לבעיה הדמוגרפית כפי שהוא לא רלוונטי לבעיות של ביוב, מים ותחבורה", טוען רביד בלהט, "ובכלל, אין כאן בעיה של יחסי רוב ומיעוט, אלא של אוכלוסייה עם ילודה אפריקאית ותמותה אירופית. מי שמאיים עלינו באוכלוסייה של 2.5 מיליון פלשתינים בעזה עד שנת 2020, צריך להבין שהאיום הגדול נשקף קודם כל לאותה אוכלוסייה עצמה, לשואה שהיא ממיטה על עצמה".

כל עוד הערבים מצהירים על כוונתם להביס את ישראל דרך חדרי הלידה, רביד פוטר אותנו מנקיפות מצפון הכרוכות בניהול מדינה דמוקרטית במצב של רוב לא יהודי. "האם הגישה של הכפלת האוכלוסייה כל 15 שנה כדי להשתלט על המשטר היא כן מוסרית?", הוא שואל ריטורית ומברך על קיצוץ קצבאות הילדים לאחרונה. לדבריו, הקצבאות הללו עודדו בעבר בעיקר את הילודה במגזר הלא-יהודי. בהרצליה הוא המליץ בחום שישראל תאמץ שיטות להקטנת הילודה שננקטות עכשיו בהצלחה באיראן ובמצרים, שם מועסקים רבבות פקידים בפרוייקטים ממשלתיים לתכנון משפחה. את הרצאתו ליוו שקפים של כרזות רחוב ממשלתיות במצרים, שבהן מתבקשים הורים לתכנן בקפידה את גודל משפחתם. "פחות ילדים, יותר חינוך", זעקה אחת הכרזות בערבית.

טענה דומה, אך בהקשר רחב יותר, משמיע המשפטן אליקים העצני, מדוברי הימין הבודדים שפירסמו בשנים האחרונות תוכניות מדיניות סדורות, פחות מתוקשרות, כמובן, מהתוכניות של השמאל. הוא מצביע על כך שכל מדינות אירופה מתמודדות היום עם סיכונים דמוגרפיים גדלים והולכים. הגירה מוסלמית משמעותית מאפריקה ומהמזרח מאיימת ונוגסת בהתמדה ובמהירות ברוב הנוצרי במדינות אלו. לאור שיעורי הריבוי הטבעי האפסי של האוכלוסייה המקורית שם, כבר לא קשה לחשב היום מתי תיווצר סכנה לאופי הצרפתי של צרפת או לאופי הגרמני של גרמניה. אף על פי כן, מגחך העצני, איש בגרמניה לא מציע לוותר היום על ריכוזי אוכלוסייה תורכיים כדי להבטיח רוב גרמני בשאר האזורים. גם צרפת לא מתכוונת לסגת ממרסיי. רק ישראל מייצרת פטנטים מוזרים מהסוג הזה. היא מתיימרת להציע פתרון בזק מסוכן למצוקותיה הדמוגרפיות במקום להמתין ולראות כיצד מדינות אחרות, גדולות ומנוסות ממנה, יפתרו את הבעיה האוניברסלית הזאת.


ז. אז מה יהיה?

הסוגיה הדמוגרפית מעניינת את מנהיגי ישראל ועיתונאיה בעיקר בהקשרים העתידיים. הם מטים אוזן לתחזיות הקודרות של הפרופסורים סופר ולה-פרגולה, ומתעלמים מהכשלים המובנים של מדע הדמוגרפיה בכל הנוגע לחיזוי עתידות. ככל הידוע, יש בארץ רק מומחה אקדמי אחד לחיזוי צפונות העתיד, ד"ר דוד פסיג מאוניברסיטת בר-אילן, והוא דווקא אופטימי. כמומחה למתודולוגיות של חקר העתיד הוא לועג לתסריטים הצופים כאן רוב ערבי בתוך חצי דור. לדבריו הם מבוססים על מתודולוגיה מיושנת, אשר מניחה כי דפוסי צמיחת האוכלוסייה בעתיד יהיו אלה שקיימים היום. הנחה כזאת, הוא אומר, טובה אולי לטווח זמן של חצי שנה עד שנה, לא ל-20 שנה. "למיטב הבנתי, מרבית ההערכות הפופולריות בסוגיה זו לא יחזיקו מים. העבר הוכיח שמרבית התחזיות הגיאופוליטיות, הכלכליות, החברתיות והדמוגרפיות לא עמדו במבחן הזמן". אם תשאלו אותו, האוכלוסייה היהודית בארץ דווקא תגדל באופן דרמטי בעשור הקרוב, אולי בזכות פרץ האנטישמיות בעולם, אבל גם בזכות עלייה מסוימת בריבוי הטבעי אצל המגזר היהודי בארץ. מאמר מעניין שפרסם פסיג לאחרונה הוכתר בכותרת הנועזת 'הזמן פועל לטובת ישראל'. כרגיל, הוא לא עורר הד
תקשורתי.

תזכורת: בתקופת הביל"ויים חיו בארץ 34 אלף יהודים ו-330 אלף ערבים. כלומר, היהודים היו רק 10 אחוז מהאוכלוסייה. ההיסטוריון החשוב, דובנוב, התרשם אז לרעה מהקילוח הדק של אנשי העלייה הראשונה והעריך שבשנת 2000 יחיו בארץ ישראל רק 500 אלף יהודים. במשך שנים לא מעטות היה רושם שהצדק איתו. בסוף מלחמת העולם הראשונה התגוררו כאן רק 55 אלף יהודים לעומת חצי מיליון ערבים. כלומר, נשמר היחס של 1:10 לטובת הערבים. ב-ה' באייר תש"ח עדיין היינו פחות מ-40 אחוז מאוכלוסיית הארץ: כ-600 אלף יהודים לעומת כ-980 אלף ערבים ממערב לירדן. הסטטיסטיקן הראשי אז, רוברטו בקי, המליץ לעכב את הקמת המדינה מחשש שהבעיה הדמוגרפית תכריע אותה. למרבה המזל, בן-גוריון התעלם ממנו. כעשרים שנה מאוחר יותר התעלם לוי אשכול מאזהרה מופרכת שהונחה על שולחנו למחרת מלחמת ששת הימים, ולפיה עד 1987 יהיה ממערב לירדן רוב ערבי.

מי שיעיין בפרוטוקולי הכנסת בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה ההיא, יגלה שהוויכוח הדמוגרפי ניצת כבר אז במלוא עוזו. בדצמבר 67' הזהיר אורי אבנרי שבתוך "עשר-עשרים שנה" יהיו הערבים רוב. חיים לנדאו ז"ל, אבא של עוזי, תקף אותו: "כל הטיעון הדמוגרפי הוא ניסיון לחפש רציונליזציה כביכול כדי להיפטר מהשטחים, לברוח מהאתגר. אבל אנחנו נתגבר גם על האשליה הזאת".

אורי אבנרי גיחך: "איך?". לנדאו ענה לו: "מדינה זו תקלוט מיליוני יהודים".

"עד שאתם תגיעו לשלטון, הערבים כבר יהיו רוב", חתם אבנרי את הדיון.

כתשע שנים אחרי הוויכוח הזה הגיעה מפלגתו של לנדאו לשלטון, והערבים לא היו רוב. גם היום הם לא רוב. עלייה המונית מרוסיה וירידה משמעותית מתמדת של שיעור הפריון באוכלוסייה הערבית דחו ושוב את יום הדין הדמוגרפי. אפילו על פי נתוני הלמ"ס הפלשתיני צפויה ירידה משמעותית בנתוני הגידול הטבעי של ערביי יש"ע, מ-3.45 אחוז לשנה כיום עד 2.8 אחוז בשנת 2015. אמנם לטווח רחוק השיעור הזה עשוי לאפשר להם לעקוף אותנו, אבל היהודים כבר הוכיחו כאן כושר עמידות גם במצבים כאלה. 120 שנות המפעל הציוני התאפיינו לרוב בתחזיות דמוגרפיות שחורות ובמציאות ורודה.



השב"כ בולם טרנספר מרצון

אם אכן עזבו את יש"ע מאז תחילת האינתיפאדה 150 אלף ערבים, כפי שנטען לאחרונה, מדובר במימוש פוטנציאל חלקי בלבד של אלה שרוצים לעזוב. פלשתיני שמבקש להגיע לנתב"ג, בדרכו לחפש את אושרו מעבר לים, נזקק למאמץ ביורוקרטי ניכר או לקשרים עם המינהל האזרחי כדי להגשים את חפצו.

גורם צבאי ביו"ש מספר שיום יום מתדפקים על כל אחד מסניפי המינהל האזרחי באזור עשרות פלשתינים המעוניינים לטוס מכאן לצמיתות אל מעבר לים. רובם ככולם נענים בשלילה. "השב"כ לא רוצה לתת להם להגיע לנתב"ג מטעמי בטחון. הוא מפחד שיחטפו לנו מטוסים או יפוצצו אותם. במקום לעשות להם בדיקה יסודית, נוח לו שפשוט יישארו פה או שיעזבו דרך גשרי הירדן".

הצרה היא שגם הירדנים מטילים הרבה מגבלות, מחשש להצפתם בפליטים. לאחר פרסום הידיעות הראשונות על תופעות של נטישת יש"ע מזרחה, הכריזו שלטונות רבת עמון כי ימנעו מעתה תופעה של הגירה זוחלת מהגדה המערבית של הירדן לגדה המזרחית.

Your signature did not follow Fresh's signatures policy, therefore it was automatically erased. Please see the E-Mail which has been sent to you, to learn how to fix this.