הלם קרב היא תופעה שמאפיינת את שדה הקרב המודרני, ומתוארת בצורה כזו או אחרת כבר במלחמת העצמאות האמריקנית ואחריה במלחמות נאפוליאון. אז, היא לא הוגדרה כמחלה. במלחמת העולם הראשונה האמריקנים, כינו אותה בשם "הלם פגזים", בגלל הסברה שיש קשר בינה ובין הדף הפגזים. המרשל פרשינג, אחד ממפקדי הצבא האמריקני באירופה, נתן הוראה ליות באומללים האלו, בגלל "פחדנות" וסירב להמתיק את גזר דינם.

רק בעקבות מלחמת קוראיה, בשנות החמישים הראשונות, הוגדרה התופעה בספרות המיקצועית הפסיכיאטרית והחלה להיווצר מתודה של טיפול בה. מתודה שיושמה, לאיטה בתקופת מלחמת ויטנאם. בארץ, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, טופלו נפגעי הלם הקרב ברובם בשיטות שהיו מקובלות בזמנו, ("בידוד הלוחם, ו"החזרתו" לחוויה באמצעות תרופות כדוגמת סודיום אמיטל + ריטאלין, בתהליך הידוע בכינויו העממי "זריקת אמת" או בשמו המיקצועי, נאקרו אנליזה)

החוקר הישראלי ד"ר שבתאי נוי, חיבר שני ספרים מצויינים בנושא ("לא יכול יותר" בספריית מערכות וספר נוסף על נפגעי טראומה בהוצאת "שוקן) ואילו החוקר האמריקני gregory belenky פירסם קובץ מצויין המשווה נפגעי הלם קרב בצבאות שונים ובתרבויות שונות.

כיום הגישה הרווחת היא לטפל בנפגע הלם קרב, בדרך הכרוכה בהחזרה מהירה אך מבוקרת לסביבתו החברתית ביחידה. ניתוק מהמסגרת הזו, עלול להכביד מאד על ההחלמה וסיכוייה.