התחנה.
יום אפרורי, אנשים אפרוריים - אפילו האוויר נעשה סמיך מרוב עשן המכוניות האפור.
כמו בכל יום היא עשתה את דרכה לעבר התחנה, לא מביטה בעיני העוברים ושבים ואפילו לא יודעת למה.
מתרצת לעצמה שבתמורה האנשים לא מביטים גם בה.
על גבה נושאת היא תיק ובתוכו כל רכושה - כינור חבוט ישן נושן שקיבלה מאביה, לפני שנים לא רבות ועתה זה כל מה שנשאר לה ממנו.

בהגיעה לשערי התחנה, עוברת היא כבכל יום על פני השומרים, נטמעת בין ההמון.
בהגיעה לאחד המסדרונות, זה שהמנורה השלישית בו שרופה כבר שבוע וחצי, והספסל בד"כ ריק -
היא מורידה מגבה את התיק ומניחה אותו לרגלי הספסל, מתיישבת, מוציאה את הכינור ומתחילה לנגן בשקט, סורקת במבטה את הקהל, מנסה לנחש את יעדם...
לרוב האנשים מרפרפים בעיניהם עליה, וממשיכים להביט הלאה - לא מעוניינים לראות את המראה המוזנח, המלוכלך, פוחדים שמא ידבק משהו במראה גם בהם.

אבל היום היה יום שונה. היום מישהו הביט בה חזרה.