חלק ממערך החירום להחזרת החיילים הסדירים באופן חריג ופתאומי מחופשה ליחידות בסיני בתקופה שלאחר מלחמת יוה"כ, אמור היה להתבצע באמצעות טיסות. לחיילים חולקו כרטיסי טיסה שהשימוש בהם היה טוב רק בזמן קריאה לחזור ליחידות באופן מהיר ככל האפשר. ביחידות מסוימות היה הכרטיס חלק מפק"ל הכיס הקבוע: פנקס השבי, כרטיס "קמוקין " (כרטיס המעקב לנטילת כדורים שבועית נגד מלריה) וכרטיס הטיסה הזה, שמרוב תרגולים, הנחיות ותזכורות - כל חייל ידע בעל פה מה עליו לעשות ולאן להגיע בעת קריאה פתאומית מהבית.
בשעות הערב של יום שישי אחד ב-1974, קרוב לחג הפסח ניתנה פקודה ליחידות בסיני להזעיק מהבית את כל החיילים שהיו בחופשת השבת. באותו יום עלתה רמת הכוננות באופן כזה, שהטנקים הוצאו מהחניונים הפלוגתיים ונפרשו אל מול גדר ההפרדה ("המכשול" - כפי שקראו לה לכשהושלמה פריסתה) שמול המצרים, היא קוו הגבול החדש. שתי סיבות היו לכוננות הזו: ידיעות מודיעיניות על חטיבת טנקים מצריים שחצתה את תעלת סואץ באזור אגם תמסח. אחד מסעיפי הסכם הביניים שנחתם עם המצרים בחודש ינואר באותה שנה, דיבר על איסור העברת רק"מ לצד המזרחי וכנראה שהיו אלה התצפיות שנפרשו לאורך הקוו החדש שדיווחו על החציה. סיבה שניה: הימים הם ימי מו"מ קדחתני ומאוד מתוח, בין ישראל ומצרים. הנרי קיסינג'ר דילג בין קהיר לתל אביב בנסיונות למצוא הסדר אבל המתח באוויר היה גדול, גם כי פצעי המלחמה עוד היו פתוחים וכואבים.
החיילים שנקראו לחזור באותו ערב, נאלצו להגיע לנמל התעופה בלוד בכוחות עצמם: בין אם בטרמפים ובין אם בסיוע של קרובי משפחה שהסיעו אותם כברת דרך באותו ערב, ככל שיכלו. הטרמינל בשדה התעופה שיועד לכך התמלא די מהר במאות חיילים שנענו לקריאה הבהולה, אולם כאן כבר הכל היה תקוע: מסיבה שעד היום לא ידועה לי, לא יצאו הטיסות לדרכן (אולי - חוץ מטיסה אחת) ובשעות הבוקר המוקדמות הגיעו אוטובוסים שהסיעו את החיילים הרצוצים מעייפות לסיני.
לכרטיס הזה לא היה כל שימוש גם בימים שלאחר אותה כוננות, ולא בגלל שתמו כל ימי הכוננויות בסיני.