התלבטתי עם לענות, סרקתי את רוב האשכול והחלטתי בכל זאת להגיב.
לדעתי אין כאן עילה לקבילה אבל אני אישית איתך כי אני מבין טוב את הסיטואציה שנקלעת אליה.

קח בחשבון שעם השנים זה באמת ישכח וכשתגדל תבין. תבין גם שהמ"מ הוא בסה"כ ילד בן 20 שלא יכל לדעת לתת לך מענה אישי באותו רגע.
בשירות שלי קרו שני מקרים דומים לשלך.
פעם אחת היה לי משפט אזרחי (תעבורה) ביום ד' בצהריים. הייתי בחפש"ש והבטחתי לחזור ולסגור את השבת (יום ב' כבר הייתי אמור להיות בבקו"ם). המשפט התעקב וכבר לא היה לי סיכוי להגיע למוצב (בדומה אליך רק שמקרית שמונה הייתי צריך הסעה למוצב והאחרונה הייתה ב-16:00). המ"מ התעקש שיגיע לאסוף אותי עם הסופה ושאני לא אצטרך לישון בבית החייל. המצב הכלכלי הבעייתי שלי היה ידוע לכולם (שכרתי דירה וכו'...). כמובן שבסוף לא אספו אותי וגם לא החזירו לי את הוצאות בית החייל למרות ההבטחה לעשות זאת. עליתי למוצב בהסעה הראשונה שהייתה בבוקר והייתי יכול לעשות זאת גם אם הייתי ישן בבית.
אגב בבית החייל יש אחלה ספסלים שאפשר לישון עליהם ובכלל בתקופה שלי היה שם די מפנק.

מקרה אחר היה בלבנון 2. נקלעתי עם חבורה של חיילים לספיגה בחיפה. המפקדים לא היו זמינים וכשהיו זמינים לא ידעו לקבל החלטות. חילצתי את האנשים דרומה מחוץ לטווח הרקטות ע"י ריצה ממחסה למחסה בזמן הפוגות ואירגון מוניות מכיסנו. בסוף הגיעה ההוראה לחזור לבתים.
ביום למחרת נתבקשנו לנסות שוב את אותה הדרך (להגיע לבסיס בחיפה ולעלות ברכב של היחידה בניגוד להגעה לקרית שמונה והסעה בנוהל הרגיל).
היו דין ודברים עם המ"פ, סירבתי להשתמש באותה דרך ודרשתי רכב שייקח אותנו מעיר אחרת, שניסע בנתיב בטוח יותר שמועד לפחות מטחים וצפונית לנקודה מסויימת כולם עם שכפ"צים וקסדות.
באותו רגע למ"פ זה נראה מגוחך (הייתי רוצה לראות את הפרצוף שלו אם חלילה מישהו היה נפגע).
החיילים שהיו איתי באותו יום הצטרפו לדעתי ובסופו של דבר המ"פ נכנע.
במהלך כל הלחימה שינוע החיילים התבצע בדרך שהצעתי, אף אחד לא נפגע והכל היה בסדר.
כאות מחאה חתמתי על טופס 55 וכך גם רוב חיילי היחידה. לאחר הלחימה נכנסנו אחד אחד למ"פ לטיפול בטפסים וכולם החליטו באופן עצמאי שהם מושכים את הטופס חזרה. גם אני. למרות האיומים לא נשפטתי על המרדה (משכונע שגם הייתי יוצא זכאי, לא אמרתי לאף אחד מה לעשות).
כעסתי על המקרה זמן רב אבל היום אני מבין את המפקדים יותר ולמרות שההצעה שלי הייתה טובה, הדרך להעביר אותה הייתה באמת לא לעניין ולא נראתה טוב מהצד. בניגוד למקרה שלך פה היה מדובר בסכנת חיים ממשית ועדיין א היה מקום לקבילה!

בשורה התחתונה - למד לתקשר באופן תרבותי, הקצינים שלך הם גם בני אדם ואפשר לדבר איתם גם בלי להתלהם ולהסביר להם שנפגעת. חוץ מזה, תרגיל או לא תרגיל, רכב חום לא נועד להוות טרמפ לחיילים.