ההיגיון מאחורי הצעת החוק הוא שאם תמנע מאנשים לקנות ספר חדש במחיר של בסביבות ה- 25 ש"ח (במסגרת בנדל של 4 ספרים למשל) אז לא תהיה להם ברירה אלא לקנות את הספרים במחיר מלא.

המטרה של הצעת החוק (להגדיל את תמלוגי הסופרים על היצירות החדשות שלהם) מצלצל נורא יפה ורומנטי אבל הבעיה היא שספר זה לא לחם או חלב ואפילו לא דלק. אנשים יוכלו להמשיך את חייהם במידה לא מבוטלת של נוחות גם אם הם יוותרו על רכישת ספרים חדשים ב80 ש"ח ומעלה.

יכול מאוד להיות שאם הציבור הרחב היה מרוויח כמו השרה לבנת אז יש סיכוי שהחוק היה משיג את מטרתו ולכן נשאלת השאלה האם השרה זוכרת שקיים פער מסוים בין ההשתכרות שלה לבין ההשתכרות של הציבור שרוכש ספרים ב25 ש"ח (והיה נמנע מלרכוש אותם אילו המחיר היה גבוה).

(אני אישית לוקח ספרים מהספרייה ותמיד כשאני קורא ספר טוב אני מקווה שהיוצר קיבל ומקבל תמורה הולמת אבל אין סיכוי שהייתי משלם עליהם את המחיר שנקוב עליהם כמחיר לצרכן [בדרך כלל כ80 ש"ח] ולא כי אני לא רוצה אלא כי זה יקר).