צפיתי במשפט באובססיה. זכור לי היטב היחס של שפטל לעדים. מנקודת ראותי היה יחס זה בבחינת חילול הקודש. גם לנאצי דמאניוק הגיעה סנגוריה בטרם ישלם ולו על רבע שעה בודדה מן הקריירה במחנות ההשמדה [שהרי על יותר מזה לא יכל לשלם גם אם היה מתנדנד על חבל עשר פעמים]. מה ששפטל ביצע במשפט היה פופוליזם ולא סנגוריה ואכן לא הפטפטת שלו הביאה את הספק ששלח את דמניוק לחופשי אלא היושרה של התובע עוה"ד שקד שסיפק את החומר שהגיע לידי הפרקליטות עם נפילת מסך הברזל ושזרע את הספק הנקודתי באם מדובר באיוואן האיום או סתם באיוואן איום אחר.

כשקצב שכר את שרותיו של שפטל - הייתה זו מבחינתי חליטה של פסק הדין.

את ליבאי ואת ציון אמיר שוכר מי שרוצה לשכנע את שופטיו כי אינו אשם. כנראה שאת שפטל שוכר מי שרוצה לשכנע את עצמו כי אינו אשם.