העלית כאן עניין,

תוך כדי שאני מנסה להבין למה אתה מתכוון פשוט התחלתי לחשוב
1) מה מושך אותי בציור ומה אני מעוניין להעביר
2) מה באמת מגביל אותי
3) במה אני לא מרגיש נוח,

איך זה בא לידי ביטוי בעבודות שלי
מהן ההערות שאני מקבל על העבודות.

ולבסוף, מה המסלול שציירים עוברים בתהליך הלימוד, (מעולם לא למדתי משהו פורמלי)

תתפלא אבל כל זה התחיל מהתגובה שלך והזכיר לי מה ש"פאקטשלי" העירה לי בעבר, יש גם כמה תובנות.

ואילו הן,
בד"כ חשוב לי בד"כ להכניס משהו מעבר לויזואליות, תמיד חיפשתי פרספקטיבה מעניינת, הרבה פעמים קפצתי לפוזיציה קשה לפני ששלטתי בפוזיציות פשוטות יותר, בד"כ התחמקתי מציור גפיים ורקע ואם כן אז זה תמיד היה בסוף וברישול, העדפתי להישאר במה שאני עדיף בו וכך נוצר פער בין היכולת שלי לצייר פנים ובין היתר, בעוד שבפנים אני מסוגל להביע ולרדת לפרטים בשאר הגוף אני פשוט מתקשה מדוע? פשוט לא ציירתי מספיק ו/או שלא חקרתי מספיק ו/או שלא השקעתי מספיק.
ולכן נוצר פער בין פנים יחסית ריאליסטיות מפורטות, לבין רע פשטני וגפיים לא מספיק מדוייקים.
בעוד שבפרטים מסויימים אני מסוגל לדייק לחוש ולכן לפרט, בפרטים אחרים לא והן נותרים פשטניים וזאת חד וחלק עקב חוסר בניסיון רישומי.

אני מניח שהפער הזה הוא מה שהעלה אצלך את השאלה מה יש כאן בעצם, אז בקריקטורות זה נראה לא רע כי אין בז'אנר דרישה בד"כ לפרטים ויש דגש לרעיון ולאחר כך להבעות פנים שם אני מרגיש די בנוח,
כאשר מדובר בניסיון לציור ראלי אז הפער צועק, וההבדלים ביכולת ניכרים בתמונה עצמה,
כאני מצייר בד"כ יש קווי מתאר ומידי לאחר מכן ירידה לפרטים,
גם כשציירתי שמן לא עבדתי בצורה קלאסית בשכבות, בירידה מדורגת לפרטים עם השכבות.
אין אמצע.
אין לי אופציה לפשט אני יודע או קווי מתאר או פירוט מלא ( לפי היכולת שלי)
ולכן איורים או ציורים בסגנון "מנגה" או כל סגנון שהוא חד, בד"כ משאירים אותי מתוסכל, אני מניח שזאת הסיבה/תוצאה לאי השימוש במברשות קשות.

תודה, אשמח להמשיך לקבל חוות דעת.
ניר.