אם לא מעט ממה שאחותי כתבה אני לא מסכים.
חוץ מזה המשכנו לדון בזה גם אחר כך
אבל בכל זאת יש משהו נחמד באיך שהיא מפרקת את הקטע לגורמים.

אני הרבה פחות אוהבת את הקטע הזה מכל מה שכתבת עד עכשיו.
אני חושבת שמה שמייחד את הכתיבה שלך זה העמידה על הגבול בין פרוזה-בדיונית לבין משהו אחר תיעודי-פובליציסטי.
במובן הזה אתה קצת ממציא ז'אנר, וזה נפלא.
סגנון הכתיבה הייחודי שלך הופך שפה נמלצת ואמצעים ספרותיים מורכבים כגון תיאורי נוף ושפה פיגורטיבית (שפה פיגורטיבית זה הגדרה כוללת לכל האמצעים הספרותיים כמו דימויים, אלגוריות ומטאפורות) למיותרים.
אתה עושה משהו אחר, ואתה טוב בזה.
יש לך גם כשרון מיוחד בתיאור אישיויות של אנשים, אתה קולע בכתיבה שלך למחוות ולתיאורי אופי ותכונות באופן כזה שאפשר להבין על מה אתה מדבר, בלי שאתה מתיימר ליצור "דמות" במובן הספרותי של המילה (זו לא דמות ספרותית, עם עומק, שעוברת מהפך, למשל. אבל אלו דמויות שיש בהן עירוב של סטרואטיפים (הרופא, המטופל) ושל דברים שמייחדים אותם. בגלל זה אפשר לקרוא ולחשוב - הי אני יודעת בדיוק על מי הוא מדבר, בלי לחוש שזו קריקטורה).
אני מתרשמת שהקטע שכתבת הפעם מצוי באיזור הרגיל של סיפורים קצרים, איזשהוא סיפור פואנטה. ובסוג הזה הסגנון המיוחד שלך הולך לאיבוד. כאן מורגש חוסר בעומק ספרותי, חוסר בעיצוב דמויות. הסיפור מאד חסר, ולכן לא כל כך משכנע. איך פתאום הנהג שינה את דעתו? מי היא החוזרת בתשובה הזו? למה הוא מרגיש שהוא זקוק לצדיק? מה בכלל מפריע לו בחיים? הסיפור הוא על הנהג (הוא זה שמשתנה, הוא נמצא במרכז), אבל הוא לא דמות מעניינת במיוחד, ובוודאי שלא דמות מעוררת הזדהות. במובן מסוים נראה שהמחבר של הטקסט (אתה...) לא אוהב את הדמות שאני אמורה להזדהות איתה (עם מישהו אני אמורה להזדהות, או לפחות מישהו אמור מאד לעניין אותי, בסיפור, לא?) האפיון של הנהג מההתחלה הוא כזה שלא עושה לי חשק להיות איתו ברכב. במובן מסוים, אני אפילו מרגישה שאתה (ככותב) מתנשא מעל הנהג, כל הסיפור רק אמור להוביל לזה שנבין שהנהג הזה, שהוא אולי כל אחד מאיתנו הקוראים (כי גם אנחנו לא מאמינים בצדיקים) טועה, אבל אין שום דבר משכנע באיך שמסתבר שהוא טועה או למה הוא טועה. בקיצור, זה נראה כמו מניפסט לא משכנע, ואפילו קצת מעצבן, איזו מין הטפת מוסר לנו המייצגים את הנהג, אלו שחושבים שאמונה בצדיקים היא שטות.

אני חושבת שאם תכתוב את הכל מחדש, באופן שבו אתה כותב דברים בדרך כלל. למשל, כתיבה בגוף ראשון, כשאתה מספר איך נתת טרמפ למישהי, כאשר כל תיאור ספרותי (כמו תיאורי נוף, או תיאור היחסים שלך עם החברה) בא רק כאשר הוא תורם משהו משמעותי לסיפור - זה יצא לך הרבה יותר טוב.

יותר מפעם הזדמן לי לשמוע מאנשים שעוסקים בהוצאת ספרים, שספר חייב להיכתב מנקודה פנימית אמיתית, של כאב או של משהו אחר שמניע אותך, שמזיז אותך.
נדמה לי שאם כל מיני סופרים כותבים סיפורים קצרים ורומנים גדולים מתוך חוויות ורגשות חזקים, הרי שאתה כותב ממקום אחר לגמרי - לא של רגש חזק, אלא של אמת פנימית, אתה כותב מתוך עמדה פובליציסטית, יש משהו שאתה מאמין בו שאתה רוצה להעביר הלאה. כלומר, יותר מאשר רגשות או חוויות, אתה רוצה לכתוב על מחשבות, על עמדות, על אידיאולוגיות, ואתה משתמש בעלילות ובחוויות אנושיות כדי להעביר את זה.
בדיוק בגלל זה הסגנון הייחודי הקבוע שלה, הז'אנר הזה שהוא בין כתיבה ספרותית לכתיבה לא ספרותית כל כך הולם את מה שאתה כותב.
מקווה שלא הייתי קטלנית מדי.

תמשיך לשלוח לי דברים, כל דבר, אני נהנית לקרוא אותך בכל מקרה.
נשיקות

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)