מאניבול (2011) - הסרט מבוסס על המציאות. בראד פיט הוא המנהל המקצועי של קבוצת בייסבול עם תקציב נמוך שאין לה סיכוי מול קבוצות עם תקציבי ענק שחוטפות את כל השחקנים הטובים. אחרי עוד עונה לא טובה הוא נתקל בג'ונה היל שמעלה בפניו את התאוריה שאפשר להקים קבוצה מנצחת עם תקציב קטן ע"י בחירת שחקנים שאומנם אף אחד לא רוצה אותם אבל כאשר בודקים את ההישגים האינדיבידואלים שלהם מבחינה סטטיסטית אז מגלים שיש להם נקודות חוזק ספציפיות וביחד הם משלימים זה את זה.
אני לא יודע להסביר למה בדיוק כ"כ נהניתי מהסרט. ההשוואה המתבקשת היא ל"ג'רי מגווייר" אבל מדובר בשני סרטים שונים לגמרי. בג'רי מגווייר טום קרוז היה סוכן שחקנים שלאורך הסרט עובר תהליך פנימי עצום במישור המקצועי והאישי ובמאניבול בראד פיט הוא מנהל שמנסה לשנות את השיטה שבה הליגה מתנהלת וכנראה שהרצון להצליח בזה ולקבל הכרה כאחראי לזה מהווה עבורו מאין פיצוי נפשי על עברו כשחקן בייסבול כושל שסומן כהבטחה גדולה וכשל.
באיזשהו שלב בראד פיט אומר לצייד כישרונות שהוא (פיט) ישב איתו בהמון מטבחים של אנשים ושמע אותו מספר להם שהם הדבר הגדול הבא אבל הוא לא יכל לדעת את זה. יש הבדל בין זיהוי פוטנציאל במישהו לבין לדעת האם הוא יוכל לממש את הפוטנציאל הזה וכאשר אתה צופה בזה אתה יודע שהוא מדבר על עצמו ואיכשהו המטען הרגשי שהדמות של פיט סוחבת איתה נותנת לסרט איזשהו מימד נוסף שעושה אותו ליותר מסרט ספורט יבש שמתעסק בסטטיסטיקות ושיבוצי שחקנים.