נורא רציתי לעבוד במשרד הביטחון או במשרד ראש הממשלה, בדומה למה שאשלי כתב, התחלתי מיונים מיד עם השחרור מצה"ל, כשפתאום קלטתי שבמשך שנתיים לא ישנתי מעומס העבודה ושהלחץ הזה לא עשה לי טוב. הבנתי שאני לא מעוניינת בחיים לחוצים, לא רוצה להיות אחראית להחלטות חשובות וכנראה שזה השתקף בראיון, שכן לאחריו קיבלתי טלפון שנמצאו מועמדים מתאימים יותר.

ירדה לי אבן קטנה מהלב. לא רציתי לחזור ללחץ של הצבא ולא הייתה לי כל כוונה לגור במרכז לכל החיים.

תמיד אהבתי אמנות, אבל ידעתי שמזה לא תצא פרנסה. ראש ריאלי אין לי, חיפשתי כיוונים הומאניים יעילים.. בסופו של דבר הגעתי לתרפיה באמנות, שאני מקווה שהיא ניצול טוב של היכולות שלי, וגם תפתח לי מס' אפשרויות (גם אם קטן) בעתיד.

ואז נשאלה השאלה איפה. את המרכז אני שונאת ולא הייתה לי שום כוונה להתחיל לימודים באף מוסד קיים שם. כיוונתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה באונ' העברית ומשם לתרפיה, עד שהבנתי באמצע הפסיכומטרי שאני בוחרת במסלול קשה מדי בשביל לימודי תעודה הומאניים. סיימתי את הפסיכומטרי בהצלחה רק כדי לזרוק אותו לפח והתקבלתי ללימודי חינוך בשילוב אמנויות במכללת תל-חי.

מקווה שעשיתי את הבחירות הנכונות, מתחילה באוק' הקרוב..

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."