הניסיון להפוך את בוש ורטוריקת הדמוקרטיה שלו, לשותף באיזושהי צורה, להפקרת בעל הברית העקבי מבארכ, לא יכולה להחזיק מים. מה לעשות, מצרים המשיכה להיות משענת פרו-אמריקנית ברורה כל ימי בוש - עד כדי כך, שאובמה בחר בבירתה כדי לשאת את נאום החנפנות הראשון (כמה אירוני, המנהיג שבגבו תקע סכין חלודה, הוא זה שנתן לו את הבמה כדי לטעון שהוא ידיד הערבים והאסלאם...).

באשר לסיכון הפוליטי בשליחת חיילים: נפילת חיילים בשבי בארה"ב היא ה-ר-ב-ה פחות גרועה בארה"ב מאשר בישראל. בין השאר, בגלל שארה"ב באמת עקבית בהתנהלותה של אי-ניהול-מו"מ עם חוטפים. באפגניסטאן ישנו שבוי אמריקני כבר מספר שנים, ואפילו אובמה, שרק מחפש מסלמים להתחנף אליהם, מסרב לנהל מו"מ על שחרורו (והם לא דורשים מחירים מופקעים מהסוג שחמא"ס ביקש וקיבל תמורת שליט). לו נפלו או נשבו חיילים אמריקניים במבצע, כל ארה"ב הייתה מתלכדת מאחורי אובמה, באופן שעשוי היה להיות דרמטי אפילו יותר מהאופן שבו התלכדו מאחוריו בעקבות ההצלחה.
ביבי לא ניזוק פוליטית כתוצאה מאסון השייטה - ואצלנו חיי חיילים נחשבים לאין שיעור יותר מאשר בארה"ב מסיבות כאלה ואחרות (ובראשן העובדה שחיילים אצלנו אינם פריפריה חברתית, אלא מגוייסי חובה מכל שדרות האומה).

קל מאוד להבין את ההגנה שלי על בוש - למעט איראן, בוש צדק במעשיו. אל קאעדה נחלשו דרמטית בזכות הכניסה לאפגניסטאן, ולמרות שאוהבים לזעוק "בוש שיקר", הרי שלצדאם באמת היו פעם כלי נשק להשמדה המונית שהוא הוכיח נכונות להשתמש בהם (שאל את הכורדים...). גם אם הייתה טעות מודיעינית, וגם אם הייתה טעות בסדר העדיפויות (מוטב היה לטפל באיראן לפני עראק), הרי שהרעיון ככלל היה נכון ומוסרי לאין שיעור יותר מהגישה של להתרפס בפני הברברים הגדולים בעולם. לא יעזור, בהשוואה לאח'ואן - מבארכ הוא ליברל נאור ומתקדם, גם אם היה רודן צבאי מושחת.

המדיניות של בוש היא הסיבה שאובמה יכול היה להפיל את קדאפי (ולהביא לעליית אל קאעדה שם...), בלי לחשוש מפצצת אטום לובית, שכן כל ההירגעות של קדאפי נבעה מהתמונות של צדאם בכלוב, וההנחה הסבירה שהוא עלול להיות הבא בתור.

אובמה הוא נשיא מחורבן בכל אספקט - אבל בתחום מדיניות חוץ הוא אסון לאומי. לו היה נשיא בתקופת המלחמה הקרה, קשה לדמיין איך היה נראה העולם, אבל הוא סביר שהיה אדום בהרבה, כי הסובייטים (אפילו יותר מהמסלמים) ידעו לנצל חולשה של סמרטוטים...