וסגירתו הייתה הדממה של אותו 'קול'.

חרות, על המשמר, דבר, הבוקר, הצופה ולמרחב וקודם לכם המשקיף והדור. כולם הביעו אמירה שלא הייתה לה דרך אחרת להאמר. כולם הופקו על ידי מפלגות ותחת דגלן. כלומר בשקיפות. הם לא שרדו כלכלית בשל הצטמצמות הקהל הנאמן למפלגה כלשהי ונסגרו ברובם.

העתונים המתימרים להיות על מפלגתיים ומושלים בכיפה כיום - אינם כאלה. הם עסקים ואפילו עסקים ציניים. הם משמשים את בעליהם כדי ללחוץ על פוליטיקאים לטובת עינינם, לסנן חדשות, להשתיק דעות ולהטות דיונים ע"י פיזור עשן במקום אחר ולא כדי לעורר משהו מרוחה של הדמוקרטיה.

לאזרח יש היום פתחון פה בכל כך הרבה מקומות. מי חלם לפני עשרים שנות שציבי וישראלה יוכלו לכתוב משהו שיוצג בפרהסיה בלי לעבור את המסננת הפקטיבית של עורך מדור המכתבים? בלחיצת מקש אתה יכול ליצור לך בלוג או כתב עת למורים להסטוריה שיצבור קהל ובלא מעט פורומים אתה יכול לבקר בחופשיות את הנושאים המוצגים בחדשות. היכן לא תוכל לעשות זאת בחופשיות? דווקא באתרי העיתונים הגדולים.

אנחנו, אני ואתה, בכתיבתנו החופשית כאן הם אלה שנועצים מזלג בעוגת הפרסום של מעריב ודומיו ואני סבור שאין רע בדבר.

אני חושב שאין זה נורא אם נהרסת מעצמה בימה סלקטיבית ובזבזנית שמפנה מקומה למדשאת הייד פארק גדולה.

אם יכול עיתון לשאת עצמו - אדרבא ואדרבא שיעשה זאת ואם לאו אין סיבה להגדיל את מיסינו כדי לסייע לו לעמוד על רגליו. הבעלים של העיתון מעולם לא חשב הרי לתרום לי או לך משהו מרווחיו.