(מודה ועוזב, כמו גם החזרה לנושא האשכול).

כולנו נזכרים מעת לעת בזוועות העבר ומוצאים הקשרים ויזואליים/רעיוניים בינם לבין מאורעות היומיום, החוכמה היא לרמוז בעדינות, תוך שימוש בכלי שני, ולתת לזולת להבין מתוך עולם הדימויים הפרטי שלו מה כואב לך. מי שמגזים - בהשוואה כבניסוח - בד"כ יצטייר כדמגוג וישכנע רק משוכנעים (בעיקר את עצמו).

ולענייננו:
במקרה הזה שני הצדדים חוטאים.
המתפרעים על כך שדרסו ברגל גסה את חוקי המדינה, ועל כך שמיהרו להיאחז בקרנות המזבח - כאילו שמדובר ב"תופסת מכשושה" (לירושלמים פתרונים), ובכך הפכו את בית מדרשם הקדוש לעיר מקלט לקרמינילים.
והשוטרים, מכיוון שבלהט העניינים נתנו לרגשותיהם להשתלט ו-כהרגלם בקודש- עברו על אותם חוקים שעל שמירתם הם אמונים.

אני כבר לא יודע אם האשם הוא בחומר האנושי המרכיב את בסיס הפירמידה, בהתעלמות של הגורמים האחראים, או בנסיבות הבלתי אפשריות של שמירת חוקים מסוימים במדינת היהודים.
אישית איני מעוניין לחטוף מכות משוטר שתגו מוסתר (או בכלל!), אבל אני בהחלט מבין למה שוטר שמאות מתפרעים דחפו אותו אינו מעוניין שטלפונים מאיימים יעירו את ילדיו באמצע הלילה בגלל שאביהם מנסה להתפרנס בעזרת השמירה על הסדר הציבורי.

הפתרון שאני מציע די פשוט, אך כנראה בלתי אפשרי למימוש:
חירויות רבות יותר לאזרח, ובמקביל אכיפה נוקשה במיוחד כלפי מי שעובר באלימות על החוק. אין בליבי על מתפרע שהרביץ לשוטר כשהלה ניסה להסיר אותו מכביש ראשי - אך במקביל אני מצפה להעמדה לדין של שוטר שחבט במישהו "שנראה לו כמו" או "היה בסביבה" כאשר הגללים פגעו במאוורר.
פעמים בודדות בימי חיי עמדתי במצב שבו אדרנלין גרם לי להיות לאדם אלים שהחלטותיו אינן ראציונליות במיוחד, אבל אלו הספיקו על מנת להבין מה גורם לאלה לעלות ולרדת. אני רק מקווה שהיא יורדת על מי שהחטיף ראשון.