ב-YNet הופיע מאמר של האלוף גרשון הכהן על מלחמת יום כיפור מנקודת מבטו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4285432,00.html

קודם כל- מעניין לקרוא (כלומר- לא עוד מאמר על למה גולדה לא גייסה את המילואים ואיפה טעינו..).
מעבר לכך- מעניין לשים לב שהמלחמות מבפנים נראות אחרת מאשר מבחוץ.
אני הייתי לקראת סיום הסדיר כשמלחמת לבנון הראשונה פרצה. המלחמה זכורה לציבור באופן כללי כמלחמת ברירה מיותרת מעשה ידיו של אריק שרון, 4 אמהות, הבוץ הלבנוני, סברה ושתילה וכו'.
כשיצאנו למלחמה כסדירים לא היו מחלוקות, איש לא הרגיש ששולחים אותנו למלחמה מיותרת (ואינני נכנס לדיון אם היא כזו או לא), המורל היה גבוה, והייתה תחושה של אחדות ונצחון (גם לאחר סיום שבוע הקרבות).
המחלוקות החלו לצוץ בציבור מאוחר יותר, והיו בעיקר מנת חלקם של המילואימניקים, לא של הסדירים.
התחלנו לשקוע בבוץ חודשים רבים מאוחר יותר, כולל ההסתבכות עם השיעים שעד אז איש לא ספר אותם.

גרשון הכהן מחזק את הרגשתי שגם ביום כיפור היה כך (הייתי אז נער צעיר): מורל גבוה, מוטיבציה גבוהה.. הספקות ותחושת הכשלון (ולא משנה כרגע אם היה כשלון או לא) החלו לצוץ הרבה יותר מאוחר.
כשהדברים קרו איש לא הסתכל על הדברים כפי שאנחנו מסתכלים כיום, ומן הסתם איש לא ידע את שאנחנו יודעים כיום.

כך גם היה לימים במלחמת לבנון השניה שהתחילה בתור התלקחות לאורך הגבול עם ירי רקטות מצד החיזבללה והפצצות של צה"ל; כאשר איש לא חשב שמדובר במלחמה, עד שהממשלה הגדירה אותה ככזו.