מותירים את ה"דובר" המוסלמי/ערבי (כולל לא מעט מאלה שגרים במערב) כמאוד מאוד פגיע, ומשהו כמו "כלב נובח ולא נושך". הבעיה עם 95% (ומעלה) מהישראלים האמורים לייצג "אותנו" במדיה בינלאומית היא שהם באים עם שילוב הרסני בין האשליה כי "אם אני צודק זה אומר שקל להוכיח את זה", ובין חוסר יכולת "לחוש" מבחינה מתודית את היריב. בעצם הישראלי מגיע ל"התגוששות" כשהוא בטוח ש"קרב מגע" היא תורת הלחימה העילאית, למרות שבעקרון זו תורת לחימה שמיועדת לתת "כוח להמונים", ולא "קטלניות לטובים שבטובים". כאשר אתה עומד מול יריב אחד אתה אמור לחשוב שאתה והוא לבד בחדר, לא שמאחורי כל אחד מכם יש מליוני תומכים. כאשר אתה עומד לבד אתה מודע הרבה יותר לחולשות של היריב, שגם הוא בעצם בודד. העימות, הטחון עד דק ביוטיוב, של אלי אבידר מול איזה לאומן סורי, לפני כמה שנים, היה דוגמא ומופת למצב שבו הישראלי היה מודע לחלוטין למי עומד מולו, בודד אותו, והביס אותו מתודית ללא שום קשר למהות הדיון. ככה עושים!

.