אתה לא תשרוד אפילו את הרבע הראשון של הדרך לתפקיד הנבחר הזוטר ביותר.בעיני זה כמו הסיכוי שחילזון יחצה את כביש החוף ליד נתניה ב 9 בבוקר, ויגיע לצד השני בשלום: למעשה לא אפשרי. זו מערכת שבסופה תפקיד מתיש ולא מתגמל, וגם כזה שלוקח ממך את חייך הפרטיים. הדרך עוברת בשדות בור, שטחי אש, בורות חומצה והמון מקומות שבהם הפיתוי להגיד "לכו להזדיין - מי אתם בכלל שאני אעמוד לשיפוטכם" הוא עצום. ניסיתי כמה פעמים להיות בכל מיני ועדות, או הנהלה של עמותות ללא מטרת רווח. ניסיתי גם להיות בתפקידים זוטרים בכל מיני ועדות מייעצות ברשויות מוניציפליות. בכל המקרים אני נתבקשתי להשתתף: לא הצעתי את עצמי. בכל המקרים, כאשר המעורבות שלי הייתה מוגדרת והיתה לי נישה מוגדרת (לטוב ולרע) פשוט נרמסתי, וגם אם עמדתי על שלי, זה היה פשוט מתיש ומתסכל. הייתי יוצא מהעבודה, בסקטור פרטי מתגמל, ב 2-3 בצהריים להגיע לאיזו ישיבה ופעם אחרי פעם הייתי שואל את עצמי ברצינות "איזה הגיון מניע אותך להניח בצד מקום שמשלם לך בזמן ולא מעט ובו גם מקשיבים לך, לטובת בלבול המוח הזה? איפה ההגיון ללכת ממשרד שבו המילה שלך שווה משהו, למקום שבו אתה אמור להתווכח עם כל מיני אנשי שירות ציבורי שכבר שלושים שנה לא עושים כלום וקובעים ישיבות ופגישות רק כדי למלא את הלו"ז שלהם וממש, אבל ממש, לא מקשיבים לך?".

וזה מאוד בקטן.... אני לא מסוגל לחשוב מה עובר על אנשים יותר איכותיים ממני, והרבה יותר עם מוטיבציה במקרו... מה הם אמורים להרגיש כשהם מגיעים רק לשליש התחתון של הפירמידה.... דיברנו על זונות... בוא נגיד שאתה "מוצנח" לזמן מוגבל למערכת - אז אתה זונה שעובדת יום אחד... לא מתאים לי, אבל אני יכול להבין איך יש כאלה ששורדים את הגועל. העניין הוא שלשרת מערכת ציבורית זה להיות זונה יום אחרי יום, בוקר אחרי בוקר. אדם מודע לעצמו, ולא אגומניאק פשוט ישאל את עצמו כל הזמן "איך אני שורד את הגועל הזה"?. התוצאה היא שברוב המקרים הוא לא יהיה שם. זה מה שמבדיל אותי ממך בתפישה... אני פשוט יודע, עובדתית, שהדינמיקה של החיים (ולא רק בישראל) לא מאפשרת קיום של יותר מדי אנשים ממש טובים במערכת ציבורית. אנחנו מסתכלים על קצה הפירמידה, ועל הבסיס ושואלים בתמימות "למה שההוא הטוב שיושב בבסיס לא יגיע לפסגה?". ובכן, כפי שהסברתי, הוא לא ישרוד אף אחד מעשרות קטעי הדרך. לא את כולם יחד, וככל הנראה לא את רובם בנפרד. פשוט לא מעשי.

.