בלתי אפשרי
לא סתם צצה הבדיחה ש"הבלתי אפשרי” נקרא כך בגלל שפשוט בלתי אפשרי לראות את הסרט. הסרט מציג את סיפורם של חמישה משפחה בריטית, שנקלעה לצונאמי שפקד את תאילנד ומדינות נוספות ב-26 בדצמבר 2004 וגרם למותם של מאות אלפים ולנזקים של מיליארדי דולארים ברחבי התת-יבשת ההודית, תאילנד ואפריקה. את האב משחק יואן מקגרגור, את האם משחקת נעמי ווטס, ובנוסף ישנם שלושת הבנים שלהם. הסרט אולי מתיימר לשחזר את הקטסטרופה בצורה מוחשית אך משחק בפוך-על הפוך ומביא שחזורים מאוד מעודנים (ומן הסתם זולים יותר להפקה) שלא ממש מעבירים את גודל האסון. היו לי ציפיות יותר רציניות מהסרט ודי התאכזבתי.

כוננות עם שחר
כאן זה כבר הפוך: דוקא בגלל היכרות מעל הממוצע של הסיפור, באתי לסרט עם ציפיות מאוד צנועות – זה גם פועל יוצא של דעתי השלילית למדי על "מטען הכאב", סרטה הקודם של הבמאית שזכה להרבה פרסים וכבוד ועד עכשיו לא ברור לי על מה ולמה... רוב הסרט מתמקד במבצע המודיעיני לאתר את בין-לאדן, והוא מסופר בעיקר דרך קצינת CIA צעירה בשם "מיה" (הדמות אמיתית, השם לא) שמשוחקת ע"י ג'סיקה צ'סטיין. כמו בכל סיפורי המלחמה בטרור, מדובר בסיפור סיזיפי של עבודה מתישה וניתוח פרטים קטנים לכדי תמונה גדולה שאפשר להוציא ממנה תוצאות (סיכולים, מעצרים וכו'). הסיפור אכן מועבר היטב, כולל קטעי העינויים שקיבלו חוות דעת קטלנית בעיתונות ולדעתי האישית הרקע לכך פוליטי ולא ענייני – לא נראה בשום מצב שהסרט אכן תומך ומקדם את השיטות האלה. החלק האחרון של הסרט מציג את מבצע החיסול, שלמעט הסיבוך הכרוך בהתרסקות אחד ממסוקי יחידת הפשיטה דוקא בוצע "לפי הספר". סוף הסרט נגמר בצורה מאוד אנטי-דרמטית, וגם כאן דוקא סיום זה משאיר אותך לשבת עוד כמה דקות ולהרהר...

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל