אלוף גרשון הכהן: עדיין יש סיבה לחרדה

אלוף גרשון הכהן, מפקד הגיס הצפוני ומהמעטים בצבא היום שהיו חיילים במלחמה ההיא, עדיין חרד מזה שאנשים לא אומרים את מה שהם חושבים

עמיר רפפורט | 13/9/2013 8:47

תגיות: גרשון הכהן,40 שנה למלחמת יום כיפור


בסצנת הסיום של מלחמת יום הכיפורים היה אלוף גרשון הכהן, אז טוראי, שחקן זוטר. הזירה העקובה מדם הייתה העיר סואץ, שצה"ל יצא לכבוש שעות ספורות לפני שהפסקת האש עם המצרים נכנסה לתוקפה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/523/055.jpg]

אלוף גרשון הכהן צילום: ראובן קסטרו


"לחמו שם חטיבה 500 והגדוד של יוסי יפה "חרוב" ועוד כוחות", משחזר הכהן."היו בקרב כ-80 הרוגים ומאות פצועים. בדיעבד נטען שהקרב היה מיותר, אבל אני זוכר בעיקר את הלילה הקשה שבו נגענו בפצועים הרבים. העמסנו את הפצועים מהתאג"ד למסוק ומהמסוק לבית חולים שדה בפאיד. אני תמיד נזכר איך תוך כדי הפינוי צנחן ותיק ניגש אליי, שם עליי את ידו ואמר: "ילד, תפסיקו להתרגש, ראינו את זה, נראה את זה גם בעתיד, ויאללה קדימה, תמשיך".

זה אירוע שעיצב אותך, השפיע על המשך דרכך?

"בהחלט לא. היינו צעירים מכדי להבין מה באמת קורה ושמחים על ההזדמנות שניתנה לנו להיות שותפים במלחמה שהצילה את המולדת. ככה ראינו את זה. ילד לא יודע להבין, ובגלל זה טוב לגייס לצבא חיילים צעירים".

אלוף גרשון הכהן אומר לנו את הדברים השבוע בבסיס פלמחים של חיל האוויר. דקות ספורות קודם לכן הסתיים בבסיס כנס גדול שניהל מפקד המכללות הצבאיות, אלוף יוסי ביידץ, לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. היו שם כל מפקדי צה"ל, מחזור אוקטובר 2013, וגם זקני המלחמה ההיא - אלוף (מיל') יעקב (ג'קי) אבן, שהיה סגן מפקד האוגדה של אריק שרון, ותא"ל (מיל') דוביק תמרי, שהיה הסגן באוגדה העוינת של אברהם אדן (ברן).

הנשיא פרס, שר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל גנץ - כולם אמרו את הדברים הנכונים על לקחי המלחמה, אבל מבין לובשי המדים, אחד הבודדים שחוו את התופת מקרוב ועדיין משרתים בצה"ל הוא אלוף הכהן. בגיל 59 הוא מהווה למעשה קבוצת גיל צה"לית בפני עצמה. (הכי קרוב אליו בגיל הוא סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר נוה, שנמצא בתקופת המתנה לקראת ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל הבא, לאחר שכבר חזר לשירות מן האזרחות). כל שאר מפקדי צה"ל, כולל הרמטכ"ל, שכהונתו הוארכה בשנה נוספת, עד פברואר 2015, מכירים את המלחמה רק מהמור"קים (סיפורי מורשת הקרב). רובם התגייסו אפילו אחרי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, והצעירים התגייסו בשנות ה-90 של המאה שעברה.

ימים ספורים לפני הכנס בפלמחים, ושבועיים לפני יום הכיפורים הזה, ישב גרשון הכהן בתוך הבור של פיקוד צפון וסעד בארוחת ליל שבת עם אנשי הגיס הצפוני שעליו הוא מפקד, מי שגויסו במסגרת כוננות שהוכרזה בצה"ל בשל האפשרות שארצות הברית תתקוף בסוריה (כוננות שהופחתה בינתיים לנוכח העיכוב בתקיפה, שכבר לא ברור אם תתממש).

הקריאה הלא מתוכננת למילואים הייתה גם מפגש חברתי מרגש, אבל אלוף הכהן, שאמר לאנשיו "חבר'ה, סבבה, נפגשנו לארוחת שבת", אינו מסתיר כי טראומות העבר מתחברות מבחינתו לאתגרי ההווה ולחרדות העתיד. "בהחלט יש סיבה לחרדה", אומר בראיון מיוחד אחרון האלופים שלחם במלחמת יום הכיפורים, 40 שנה לאחר שצרבה לנו את התודעה.

הוא מתייחס למצב המתוח מאוד בצפון ולחוסר היציבות באזור. גם השינויים מרחיקי הלכת שנערכים בצה"ל, ששוב מנוון את יכולות התמרון ביבשה ועוצר אימונים, אינם מתקבלים אצלו בשלוות נפש. עוד נגיע לזה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/523/065.jpg]

הכהן, משמאל, וחבריו ליחידה במלחמת יום הכיפורים צילום: אלי דסה

ירוק במלחמה
"התגייסתי לנח"ל שלושה חודשים לפני המלחמה", מספר הכהן. "כשפרצו הקרבות לקח אותנו המג"ד לסיני, להיות כוח עזר עורפי. בזכות העובדה שרובנו היינו בוגרי תנועות נוער, הגענו לצבא עם שדאות טובה ועם כושר שרידות".

אחרי המלחמה עבר הכהן לחיל השריון, עם רבים נוספים שמילאו את מקום החללים הרבים. בטנקים עשה את מרבית הקריירה הצבאית שלו. לצה"ל הגיע כבוגר הישיבה הדתית-לאומית הנחשבת "נתיב מאיר" (שבה עברו גם האלוף אלעזר שטרן, אברום בורג, האלוף ישי בר והאלוף יאיר נוה). היום הוא אב לשני ילדים בני שש ושמונה ולילד בן 30 מנישואים קודמים.

אף שאינו חובש היום כיפה, הוא מחשיב את עצמו דתי. סבו היה מראשוני המחנה הדתי-ציוני, פלאח בן כפר חיטים, שבשנות צה"ל הראשונות שכנע את בן-גוריון להנהיג כללי כשרות בצה"ל, אך נמחק ממרבית ספרי ההיסטוריה הרשמיים של הרבנות הצבאית. למרות הרקע הדתי, הכהן מזוהה עד היום עם ההתנתקות מרצועת עזה לפני שמונה שנים, שבה פיקד על אחת האוגדות המפנות.

"אני מעדיף לא להיכנס לזה", אומר הכהן. "זה סיפור לא נעים, והדבר המעניין הוא שמכל האנשים שהיו שותפים, בסוף העניין רשום על שמי יותר מאשר על אחרים,עד כדי כך שבהוויה של הנוער עוד חושבים שאני המצאתי את ההתנתקות".

ככלל , אלוף גרשון הכהן אינו חלומו של מפקד בצה"ל. הוא נחשב טרבל מייקר, אחד שמשמיע אמירות חריגות, פרובוקטיביות, שלא צעד בתלם שהצמיח לאורך השנים אין ספור קצינים ממורמרים שלא זכו להגיע לקצה הפירמידה ולהתמנות לרמטכ"לים. מבחינת עמיתיו, הכהן אינו לוחם ללא חת עם סכין בין השיניים, אלא בעיקר פילוסוף שכותב מאמרים על אתיקה, ערכים ושינויים חברתיים. סוס שאינו תמיד נשלט.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/523/051.jpg]

חיילי צה''ל בגזרה הצפונית בסיני צילום: באדיבות ארכיון צה''ל

בלי זכויות יוצרים
אחד הלקחים הידועים ממלחמת יום הכיפורים, שגם עלה בכנס בפלמחים, הוא שהקונפורמיזם, ההתקרנפות, חוסר היכולת של קצינים זוטרים באמ"ן להביע את דעתם המקצועית - כל אלו גרמו למחדל המודיעיני הגדול. אתה נחשב אחד שמעודד חשיבה מחוץ לקופסה, אבל התחושה הכללית היא שהצבא לא בהכרח כזה. העדריות שולטת.

"אני מבין. שר הביטחון דיבר על זה וסיפר איך כראש אמ"ן עודד בזמנו אנשים להביע מחשבה אחרת, אבל מעבר לזה האתגר שגם אני מתמודד איתו יום-יום אינו רק להביע מחשבה אחרת כדי שבפרוטוקול יהיה רשום שאתה היית קסנדרה שאמרה לאנשי טרויה כי ייתכן שבתוך הסוס שקיבלו במתנה יש חיילים.
בני טרויה לא הקשיבו לקסנדרה, אז מה זה עוזר שכולם זוכרים שהיא ידעה. לכן לא פעם אני מנסה להעביר את המסר: אל תבקש לעצמך את זכות היוצרים על מה שאתה חושב שאתה יודע. אם אתה רוצה להשפיע, תשתדל למצוא את הסוכנים שיעבירו את הרעיון או את האינפורמציה באופן שישכנע טוב ממך כי מבחן התוצאה הוא לא אם קרה מה שידעת שיקרה או איך ידעת את זה מראש, אלא הנאמנות והמחויבות למטרה ולמה שאתה רוצה לממש.

"ירמיהו אמר שיהיה חורבן וקרה חורבן. לעומת זאת, יונה הנביא אמר שנינווה תיחרב וזה לא קרה. בתפיסה הכי פרימיטיבית של חיזוי יונה נכשל וירמיהו הצליח, אבל מבחינת המשימה של הנביא זה בדיוק להפך - יונה אמר "עוד 40 יום נינווה נהפכת", והמסר חלחל וקרה שם משהו משמעותי. ירמיהו דיבר ודיבר, וזה לא עבד, אז הוא נכשל. גם מרדכי היהודי העביר את המסר שלו באמצעות שליחים - אסתר במקרה שלו".

אבל אני לא מדבר איתך על מרדכי היהודי, אלא על סרן "כהן" או רב-סרן "לוי" למשל, שיודעים שאם הם יעוררו מהומות, זה לא ימצא חן בעיני מפקדיהם, ואז הם יקבלו חוות דעת שלילית והקידום שלהם יהיה בסכנה. הבעיה המבנית הזאת שמעודדת בינוניות עדיין קיימת.

"טכנית, צה"ל יצר אופציות מוכרות ומובנות על מנת לאפשר דעות אחרות, כולל דרך ראש מחלקת בקרה שפתוח לקבל כל מסמך, אבל העניין קשור בסוף להתנהלותם של אנשים ולענווה של כל אחד ואחד בתוך המערכת, ולא לביורוקרטיה. הענווה היא לא תכונה כמו גובה 1.70 מטר, אלא דבר שאתמול היה והיום יכול להיעלם או להפך.

לכן גם לנוכח מה שאנחנו חווים סביבנו במזרח התיכון כיום, מילת המפתח צריכה להיות ענווה גדולה, ובין היתר אנחנו עומדים לקראת יום כיפור, ואני אומר את זה גם לאנשים שלי: התפילה ביום כיפור אומרת מה אנחנו, מה חיינו, מה גבורתנו, מה ידיעתנו וכן הלאה. אפשר להגיע מאמירה כזאת גם לאפתיות, אבל מה שזה אומר מבחינתי זה שצריך לפעול כי חובתך לנסות להבין את המצב, ועם זאת לזכור שאין ידך משגת את כל הדברים.

פה המסר ליום כיפור. אין יכולת לקיים מערכת ביטחון רק על בסיס הרצון לדעת מה האויב יעשה. צריך לדעת כיצד לפעול נכון גם ברגע שדבר חסר תקדים קורה".

"האתגר הגדול של הצבא הוא לא רק להבטיח ששום דבר לא רצוי לא יקרה כי יכולים לקרות דברים לא רצויים. השאלה היא מהי המוכנות שלנו לבלתי צפוי. זה סוג של דבר והיפוכו - להיות מוכן לבלתי צפוי - אבל אתה צריך להיות מוכן נפשית לכך שאתה לא שולט בכל, אף שהאדם המודרני מאמין שיש ביכולתו לשלוט בכל. אחת הבעיות הכי גדולות של המלחמה היא שאנחנו כשלנו לא רק באי מתן ההתרעה, אלא גם לאחר מכן, במערכת של פעולות שההיגיון שלהן לא תאם את ההיגיון של המתרחש בחזית".


לא רק טכנולוגיה
אחרי כל כך הרבה שנים נראה שעדיין ניתן למצוא הרבה הקבלות בין הכשלים של מלחמת יום הכיפורים ובין המלחמה האחרונה שבה היה מעורב צה"ל, מלחמת לבנון השנייה. אפשר למשל להשוות את הקונספציה המודיעינית ב-1973 לקיבעון המחשבתי ב-2006, שלפיו אפשר להכריע את חיזבאללה על ידי שבירת התודעה שלו, ויש קווי דמיון אפילו בין הקרב המיותר בסואץ לקרב המיותר בוואדי א-סלוקי, רגע לפני הפסקת האש עם חיזבאללה.

"מצב היסוד של אדם זה שהוא מקובע מחשבתית. הרי איך אנחנו עושים ניסויים על עכברים? אנחנו יוצרים להם קיבעון מחשבתי, וכך, מבוך שהם רצים בו פעם ועוד פעם בנוי על הרעיון שהאימון והאילוף יוצרים דפוס פעולה, שהוא בעצם הקיבעון המחשבתי. זו תכונה שהיא גם אנושית. מצד שני, המציאות היא מאוד דינמית. אחת הדרכים לצאת מהקיבעון היא להתנתק מהמציאות לזמן מה, כמו בסדנה שערך בשנת 1947 דוד בן-גוריון, שהבין לפני כולם שעומדת לפרוץ מלחמה.

לעומת בן-גוריון, במשך חודשים המשיכו רבים לחשוב גם בשנת 1948 שהם נמצאים ב"מאורעות", כמו הדפוס שהכירו משנות המרד הערבי בין 1936 ל-1939. כך קרה שמפקד הפלמ"ח "הזקן" יצחק שדה כתב בפתק מאלף מחודש מרס 48' כאשר כל הארץ כבר מנותקת, קיבוצים בדרום מכותרים והשיירות לגוש עציון וליחיעם לא הגיעו ליעדן - "אולי נודה סוף-סוף שהפעם מדובר במלחמה ולא במאורעות.
כמעט באותה מידה כל ילד יכול להבין שהמציאות שמתרחשת סביבנו בשנתיים האחרונות מחייבת המשגה חדשה, גם אם לא כל הגורמים בזירה מבינים בעצמם את המצב החדש שהם נמצאים בו".

פורסם שאתה אפשרת לפני כמה חודשים לתא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר לשאת נאום בפני קורס מפקדי אוגדות שעליו פיקדת, שלפיו צה"ל של שנת 2013 הוא כמו צבא הפרשים הפולני ערב מלחמת העולם השנייה, כלומר צבא בלתי רלוונטי בעליל ליעדיו.
אבל הדברים של תמיר הם יוצאי דופן. באופן כללי נראה שאין בצה"ל תרבות ויכוח. אם נבחן, למשל, את שמונה השנים האחרונות, אפשר לראות שעברו על צה"ל שלושה שינויים ענקיים: בשנת 2005 חולל הרמטכ"ל בזמנו, רא"ל דן חלוץ, שינוי ענק במבנה צה"ל, עצר אימונים ביבשה ועמד להקטין מאוד את מספר הטנקים. לעומת זאת, אחרי מלחמת לבנון השנייה בא אשכנזי שעשה הכל ההפך מחלוץ, וכעת הרמטכ"ל גנץ, בגיבוי שר הביטחון יעלון, חוזר במידה רבה לעקרונות של 2005 ושוב מצמצם. אתה לא מוטרד מכך שצמרת צה"ל נראית כמתיישרת ללא ויכוח עם כל שינוי משמעותי שמוחלט עליו?

"לגבי צ'יקו, אני כמובן לא משתיק אף אחד. אבל השינוי ככלל לא עובר חלק. אכן צה"ל נמצא על פרשת דרכים חשובה מאוד, וימים יגידו איך נתאים את עצמנו לנוכח האתגרים. בהחלט יש סיבה לחרדה. זה לא סוד, גם הרמטכ"ל יודע מה אנשים חושבים, במטה הכללי אנשים מדברים, ממש לא שותקים.

השאלה הגדולה היא הרבה מעבר לשאלות שנמצאות על שולחן המטה הכללי. במידה רבה החברה הישראלית בכללותה נתונה בסוג של סגידה לטכנולוגיה, ובמלחמה יש גם לואו-טק - לא הכל הייטק. יש אמנם תחומים חדשים שנפתחו ואסור להתעלם מהפוטנציאל שלהם - כמו סייבר ויכולות תקיפה אוויריות מאוד מדויקות - אבל בסוף יש גם לואו-טק, והצבא צריך למצוא את האיזון המתאים. צריך מסה של חיילים פשוטים ורכב קרבי משוריין, ואיתה תופסים מרחבים גאוגרפיים. מלחמת יום הכיפורים מלמדת אותנו שתשתית של לוחמים שנמצאים בתוך מסגרות מאומנות ברמת הגדוד והחטיבה ואוגדה עם מערכת פיקוד שמכירה את השטח ויכולה להוביל אנשים על בסיס אמון הדדי - אין להן תחליף".

אבל ב-2006 הכשירות של הטנקיסטים הייתה עלובה, וגם כיום נראה מהצד שצה"ל שוב מנוון ביודעין יכולות תמרון ומוותר על אימונים.

"אני לא רוצה להפוך את השיחה הזאת לפגישת עבודה שדרכה אני מדבר עם שר הביטחון ועם הרמטכ"ל, אבל בהחלט צריך לוודא שהכוח קיים ושהוא לא חלול ביכולותיו, שהוא מאומן ונחוש, ושהמפקדים שלו הם אנשים בעלי תושייה, יכולת הנהגה וכושר אלתור.

הרי בסוף, אם אנחנו בוחנים את קרב הצליחה של מלחמת יום הכיפורים, אין עם בעולם שהיה הולך לצליחה בתנאים שהיו אז. הצליחה נחלה הצלחה כי היו אנשים עם תושייה וכושר אלתור, שהבינו מה צריך לעשות, ואנחנו צריכים להבטיח שאנחנו מצליחים להמשיך להחזיק צבא שמונהג מהרמה הזוטרה ועד הרמה האופרטיבית על ידי אנשים יזמים, שלוקחים אחריות ולא מאבדים עשתונות כשהכל משתבש".

יש מספיק "צ'יקו תמירים" בצה"ל, אנשים שמעזים לבטא דעות חריגות מאוד?

"את זה צריך לבנות. המח"טים צריכים לבחור כל הזמן מי יהיו מפקדי העתיד, כמו שהמפקד ששלח בזמנו את שאול מופז לקורס קצינים קבע מי יהיה בעתיד רמטכ"ל ושר ביטחון".

לא ענית לי. יש מספיק?

"יש סכנה שבאיזושהי צורה אנשים ייקלעו לפוזיציה של חיים על מי מנוחות וציפייה לפנסיה. אסור שזה יקרה. את המסר הזה צריך להעביר, וחובתם של המפקדים להבהיר. אנחנו צריכים לגדל אנשים למלחמה".

לא רגוע
מאז מלחמת יום הכיפורים חווית אין ספור אירועים ותחקירים בצה"ל. עכשיו, כמפקד גיס, אתה רגוע?

"לא, אני לא רגוע אף פעם. היו ימים שבהם הייתי רגוע והייתי אומר לעצמי שבתור בן אדם אני אולי רגוע, אבל זה מתכון לצרות. המצב כיום הרבה פחות יציב מאשר לפני עשור או שניים, והפער הגדול בין מה שאנחנו מאמינים שיש בידינו ובין מה שיבוא בסוף לידי ביטוי הוא המשמעותי. אני יכול לפרוס יחידה בשטח, אבל אז טנק אחד יפרוס זחל, השני ייפול בסיבוב, וכן הלאה, ולכן אני תמיד אומר שכמו שאין כוראוגרפיה בלי רקדנים, והכוראוגרף הגדול ביותר תלוי ברקדנים שלו, כך גם מפקד גיס תלוי בפעולות הטכניות והטקטיות של האנשים שעליהם הוא מפקד".

יכולה לפרוץ שוב פעם מלחמת פתע כמו שאמר לאחרונה מפקד חיל האוויר?

"אי אפשר לשלול גם את זה. אנחנו מבינים את המציאות שבה הרי געש מתפרצים, ואני מניח שבין היתר, גם מבחינת המערכת, זו הסיבה שאני עדיין בצבא.?

אתה משווה את המצב להרי געש?

"איזו שאלה. בוודאי. זה המצב במרחב שאנחנו נמצאים בו. זה שאצלנו שקט, כמו שאמר ראש הממשלה, זה לא רק לא מובן מאליו, אלא סוג של נס. אפשר להגיד שאנחנו עושים את המוטל עלינו, ושאנחנו עושים פעולות נכונות, אבל מסביב המצב מעורר חרדה. זה לא סוד. ואני לא מדבר רק על סוריה, שבה כמות ההרס היא עצומה. אני לא מדבר כרגע על ניבוי של תרחישים. אני חושב שמדינת ישראל היא בכל מקרה המקום הטוב ביותר להיות בו באזור, ולא רק באזור".


amirr@israeldefense.co.il

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=3

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby