הייתי שם, כולם היו שם. הגעתי חדור מוטיבציה ממכינה קדם צבאית, והתגייסתי לפלוגה שכל מחלקה בה מונה 60 חיילים, ופתאום אתה מגלה שלא כולם בראש שלך, רוצים להתחפשן ולנוח ובאיזשהו מקום גם אתה רוצה, החבר'ה באים בקטע לא טוב, כי מה לעשות כולם או הרוב בדיוק יצאו מהתיכון, שמעו גולני ואמרו מגניב, לא ציפו לכל החרא שבא ביחד עם זה.
לאט לאט אנשים מתחילים ליפול, או לעבור למקומות אחרים, ובתוך זמן קצר אתה מוצא את המחלקה מונה 20-30 אנשים. ושבועות השטח קשים ולא ישנים, וזה שאמור להחליף אותך במאזין מנצנץ עליך ובשבוע שדאות אתה מרגיש שלא קיבלת מספיק מהאוכל וכו וכו'.
ואז אתה עולה לגדוד ומהמחלקה נותרו 15 אנשים ופתאום אתה מתחיל להבין עם איזה אנשים נדירים אתה, חברים אמיתיים, פגשתי בטירונות שלי אנשים שלא חשבתי בחיים שיהיו לוחמים, ניצנצו, והמציאו מחלות ופציעות ודפקו נפקדות ובכללי היו חרא. מתישהו הם עשו איזה סוויץ, ונהיו הלוחמים הכי טובים שהכרתי, ומי שלא עושה את הסוויץ.- נהיה טבח, או נהג, או אפסנאי או מה שלא יהיה, ולא נשאר איתך למזלך, בסוף אתה נלחם רק עם מי שאתה יכול למות למענו.
והשטח קשה, אני יודע, ועוד שניה מתחיל החורף ובכלל המצב יהיה זוועה, גשם וקור לא מבטלים שטח זה בטוח, ושטח יש גם אחרי, בגדוד בין קווים ואפילו במילואים. אבל אתה תראה שתצליח לעבור כל שבוע מחדש, כי זה מה שמצופה מלוחם, להתגבר על הקשיים ולעמוד בהישגים ולהיות מוכן להגן ולהלחם בכל התנאים שתצטרך לעמוד בהם, בחום ובקור, ללא שינה ולעיתים בלי מספיק אוכל ומים.
בסוף לא כולם מתאימים לזה, זה בטוח, אבל זה לא נקבע ברמת הקושי האישית של כל אחד ואחד, כי בטוח שלחבר שיושן לצידך באוהל הסיירים לא פחות קשה, זה נקבע ביכולת שלך להמשיך עוד צעד אחרי שחשבת שאתה לא יכול יותר, ואז עוד ועוד... עד שאתה מגיע לסוף.