13-12-2013, 01:13
|
|
|
חבר מתאריך: 18.08.10
הודעות: 272
|
|
אולי נשחק איתם כדור רגל. לא ניסינו את זה
נפגשנו ישראלים וערבים בבית ישראלי בקהילה אקדמית בארה"ב לארוחת ערב. עברנו בין המסובים והצגנו את הרקע האישי שלנו. בעל הבית נולד באחד הקיבוצים בצפון לרגלי הגולן. ערביה צעירה (30~) ספרה בתורה על איך שחיילים דרשו ממלוויה להרים חולצה. אמרתי לה שהתכנסנו לחזק קשרים לא להתעמת על עניינים שבסכסוך. עמדה על דעתה שההשפלות ממנה סובלים הערבים הם נושא הערב. ביקשתי מהמארח לספר איפה בילה את לילות ילדותו. שהייתו במקלטים תחת הפגזות סוריות לא שינתה את יחס הערבים בשולחן. כנראה חשבו שלהפגיז ילדים יהודיים לכבוד יחשב.
סיפר המארח שהזמין ערבים לדבר בפני ה-temple שלו. שאלתי מתי הוא מתכונן להתארח במסגד של חבריו. אמר שזה לא על הפרק. יצאתי כדוגמה לישראלי המכוער והמארחים יצאו בשצף קצף כנגדי.
חודשים חלפו ונפגשתי עם המארחים באירוע שאינו קשור לליקוק ישבני ערבים. סיפרו לי שבשעת ארוחה בבית אחד הערבים, אם המשפחה גרשה אותם בצעקות כשגילתה שאינם תומכים בחיסולה של ישראל. חזרו בתשובה בתהליך מזורז.
כמה כדורי רגל צריכים להתפוצץ לפני שהיהודי יבין עם מי יש לו עסק.
_____________________________________
וידוי חיים שור."אני הייתי מאלה שפתחו לאש"ף את הדלת לאמריקה. משרד המדינה האמריקאי לא רצה לתת להם אשרות. טיפלנו בזה שיקבלו אשרות, והם נכנסו ובעזרתנו כבשו את אמריקה. זה מה שהם רצו, אני אישית הזמנתי אותם לחוגי בית של יהודים אמריקאים. הם הצליחו בזה בעזרתנו. בלעדינו הם לא היו מצליחים בזה לעולם". כל פעם שאני קורא את חתימתי נחמץ לבבי. האיש שיכל בן בסיירת. מתעתע בנו אלוהי ישראל.
|