אני משרת קרוב לשנתיים וחצי בצבא בתור חירניק (חפ''ש) וכול אותם מאות אנשים שפגשתי בשירות סיכמו איתי על דבר אחד - עד מתי צה''ל.

למעט בודדים,, אין מישהו שבאמת חושב כמו שכתבת. האנשים האלו שכן חושבים כך, רוצים להיות קצינים ולהתקדם בצבא וייתכן שאפילו יש להם שיקולים זרים (כגון, כסף).

המוטיבציה על פי השקפתי, כמעט אפסית. אנשים ממורמרים שסוחבים יום ועוד יום את סוף שירותם.

ושלא תבין לא נכון, אני מדבר על המצב בזמן בט''ש. שמדברים על מלחמה, המוטיבציה בשמיים, למרות שאיש אינו רוצה באמת בה (וטוב שכך)

הסיבות העיקריות למצב הזה הם מגוונות;
*בעיות כספיות
*יחס מזלזל והרגשה שמה שלא עושים לגובניק, אפשר לעשות ללוחם. כול משימה היא בגדר תפקידך, החל מניקוי רצפות ישראל (ולא, לא ממחבלים) עד להסתערות לכיפות... אתה ברוב הזמן גובניק שיודע לעשות הכול והתפקיד המוגדר שלו זה - איך לא - "הכול" עם תוספת קטנה של לחימה. אם חשבת שלוחם מתעסק בעיקר בלוחמה אימונים וכושר, הרי שמופנה לזה 20 אחוז.
*בעיות עם החברה
* הזלזול שיש כלפיך בצבא וגם באזרחות (לי ולחברי יצא לא מעט לחשוב שמתנכלים אלינו רק בגלל היותנו חיילים)
* היחס למה שהאזרחות מציעה לך לעומת הצבא
* האפשרויות והמנוחה שיש לגובניקים (אם זה ביציאות שיאפשרו לך לעשות עוד כמה אלפי שקלים בחודש, אם זה מנוחה רבה או אם זה שלא כול ארון הוא אלוהים)
* לקיחת כמובן מאליו את קיומה של המדינה

אפשר לראות בזה שזה בכי והתלוננות ומה שלא היה פעם יש היום ובלה ובלה בלה
בסופו של דבר זה חלק גדול מאצל הלוחמים, לפחות על פי ראייתי.

אגב, אם מי חושב שזה מתבטא אצל החפשים, יש בידיו טעות גדולה. זה מתבטא גם אצל לא מעט 08 ו010.